יום שני, 30 במאי 2011
יום ראשון, 29 במאי 2011
פתיחה
פרידה מדינה נולדה בסלוניקי למשפחה אמידה. המשפחה הייתה מצאצאי יהדות ספרד. ממשפחת המהרשד"ם - הרב שמואל די מדינה מהרבנים הבולטים של סלוניקי במאה ה-16. החיים הטובים בסלוניקי נקטעו עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. תחילה באו האיטלקים ואחריהם הגרמנים. יהודי סלוניקי הצטוו לארוז את החפצים שלהם, והודיעו להם שהם יוצאים ליישוב מחדש בקראקוב שבפולין.
כשפרידה מדינה ירדה מן הקרון באושוויץ היא לא יכלה לתאר לעצמה שהיא תגיע לגיל 90, שהיא תגור בארץ-ישראל, שתהיה לה משפחה נחמדה, שתי בנות, נכדים, וחיים טובים בתל-אביב.
הבחורה שהטביעה על זרועה את המספר 41094 אמרה לה שסכום הספרות במספר שלה הוא ח"י והיא תצא חיה מאושוויץ. המלים הללו נחרתו בראשה ונתנו לה כוח להמשיך , והיא הרגישה שיש לה איזו שהיא תקווה לצאת משם חיה.
סיפור חייה הוא סיפור מופלא של "הישרדות". בכל פעם שפרידה עומדת בסכנת מוות, היא מחליטה לפעול. בכל פעם היא לוקחת החלטה שיכולה גם לגרום למותה, אך למזלה הפעולה מצליחה והיא מצליחה להישאר בחיים. אנשים רבים שהיו עמה לא שרדו. אחותה מארי שעבדה במחנה סמוך לא הצליחה להימלט מן המוות הנורא באושוויץ. פרידה עוברת מספר מחנות. צועדת באחת מ"צעדות המוות" ומצליחה להישאר בחיים. גם ברגע האחרון כאשר המלחמה עומדת להסתיים שולחים אותה קצינים גרמנים, עם עוד כמה בנות, כדי לכסות ולפנות מטוסים גרמניים, גם שם היא עומדת בסכנת מוות, ובסופו של דבר בשורת סיום המלחמה מגיעה אליה ואל חברותיה.
היא מגיעה לארץ, באניית המעפילים "חביבה רייך", לאחר מחנה הכשרה בפרנקוגליסיה, ומחנה הכנה להפלגה בכף סוניו. כאן בארץ מחכים לה אחותה וגיסה, מבורך וויקטוריה פלורנטין, שהגיעו לארץ לפני המלחמה בשנת 1934, וגרו בתל-אביב.
לקראת יום-הולדתה התשעים, התגייסה כל המשפחה לשמר את סיפור חייה המופלא. השנה 2011 חגגו בני משפחה רבים וחברים את יום הולדתה. הגיעו גם אורחים מסלוניקי. פרידה הייתה מאושרת לראות את כל הקהל שבא לכבד אותה.
כשפרידה מדינה ירדה מן הקרון באושוויץ היא לא יכלה לתאר לעצמה שהיא תגיע לגיל 90, שהיא תגור בארץ-ישראל, שתהיה לה משפחה נחמדה, שתי בנות, נכדים, וחיים טובים בתל-אביב.
הבחורה שהטביעה על זרועה את המספר 41094 אמרה לה שסכום הספרות במספר שלה הוא ח"י והיא תצא חיה מאושוויץ. המלים הללו נחרתו בראשה ונתנו לה כוח להמשיך , והיא הרגישה שיש לה איזו שהיא תקווה לצאת משם חיה.
סיפור חייה הוא סיפור מופלא של "הישרדות". בכל פעם שפרידה עומדת בסכנת מוות, היא מחליטה לפעול. בכל פעם היא לוקחת החלטה שיכולה גם לגרום למותה, אך למזלה הפעולה מצליחה והיא מצליחה להישאר בחיים. אנשים רבים שהיו עמה לא שרדו. אחותה מארי שעבדה במחנה סמוך לא הצליחה להימלט מן המוות הנורא באושוויץ. פרידה עוברת מספר מחנות. צועדת באחת מ"צעדות המוות" ומצליחה להישאר בחיים. גם ברגע האחרון כאשר המלחמה עומדת להסתיים שולחים אותה קצינים גרמנים, עם עוד כמה בנות, כדי לכסות ולפנות מטוסים גרמניים, גם שם היא עומדת בסכנת מוות, ובסופו של דבר בשורת סיום המלחמה מגיעה אליה ואל חברותיה.
היא מגיעה לארץ, באניית המעפילים "חביבה רייך", לאחר מחנה הכשרה בפרנקוגליסיה, ומחנה הכנה להפלגה בכף סוניו. כאן בארץ מחכים לה אחותה וגיסה, מבורך וויקטוריה פלורנטין, שהגיעו לארץ לפני המלחמה בשנת 1934, וגרו בתל-אביב.
לקראת יום-הולדתה התשעים, התגייסה כל המשפחה לשמר את סיפור חייה המופלא. השנה 2011 חגגו בני משפחה רבים וחברים את יום הולדתה. הגיעו גם אורחים מסלוניקי. פרידה הייתה מאושרת לראות את כל הקהל שבא לכבד אותה.
סיפור חיים
סיפורה של פרידה על-פי העדות לפרוייקט תיעוד השואה של ספילברג נובמבר 1996
פתיחה
נולדתי ב-24 באפריל 1921 לשמואל ורוזה מדינה בעיר סלוניקי שביוון. היינו חמישה ילדים, ויקטוריה הבכורה, מנטש (מרדכי), מארי, פרידה (פרמוזה), מוריס-מוריקוס (משה) הצעיר. שמי היה פרמוזה עד גיל 4. בתקופה זו התחלתי לבקר בגן-ילדים איטלקי, הגננת התחילה לקרוא לי פרידה ומאז השם הזה המשיך ללוות אותי.
אחותי ויקטוריה נישאה למבורך פלורנטין בשנת 1934 ,מיד לאחר מכן הם עלו לארץ ישראל והתישבו בתל-אביב ,בשכונת פלורנטין.
אבא סוחר ביצים ידוע
אבא היה סוחר ידוע, סחר בביצים בכל אירופה, היה מייצא ביצים בכמויות עצומות. הביצים נארזו בארגזים מיוחדים, והסחורה נשלחה לכל אירופה, בעיקר לאיטליה גרמניה ואנגליה. היה לבית המסחר של אבי ושותפיו, סניף באתונה וסניף בברצלונה שבספרד. כשנולדנו גרנו בריו (רחוב) פראנק, ברחוב הזה היה בית-ספר איטלקי וצרפתי, הקתדרלה הקאתולית הגדולה, וכן תושבים רבים ממוצא איטלקי צרפתי וגרמני.
הווי החיים שלנו בסלוניקי
בילדותי הבית נשרף ולכן עברנו לרחוב וניזלוס 65, בית יפה ומודרני בן 5 קומות. במרכז העיר. אנחנו גרנו בדירה גדולה מאוד באחת הקומות. רחוב וניזלוס הוא רחוב מרכזי שיורד לכיוון הים ומסתיים בככר החרות ( פאלאטיה אלפטריה). בבית זה גרנו ארבע משפחות יהודיות ומשפחה אחת נוצרית. המשפחות היהודיות – משפחת קריספין ומשפחת אנג'ל – שותפיו של אבא בבית המסחר. השותפים של אבא היו בעלי בית הדירות הזה שבו התגוררנו. משפחה נוספת משפחת כהן – סלומון ורג'ינה ובתם רשליקה, שהיום נשואה להיינץ קוניו. המשפחה שלנו, משפחת מדינה, חיה באושר וביחסי שכנות קרובים עם המשפחות השכנות – עד הגירוש למחנות ההשמדה. משפחות אנג'ל וכהן ברחו לאתונה וניצלו. יש לי איתם קשר חם עד היום. משפחת אנג'ל חיה בארגנטינה, הבת התחתנה וכיום שמה לילי מוסצ'ה. משפחת כהן חזרה לסלוניקי, הייתי בקשר עם ההורים עד שנפטרו. כיום אני בקשר עם בתם שלי קוניו, שאף אירחה אותי ואת בנותיי בטיול שורשים שערכנו ביוני 1997 .
לפני המלחמה היו לנו חיים טובים, גדלנו באושר ועושר
הבית היה חופשי, היינו מסורתיים: שמרנו כשרות וכיבדנו את השבת, חגגנו את כל החגים היהודיים וידענו שאנחנו יהודים טובים. ההורים שלנו עשו הרבה מעשי צדקה. גם אני ואחותי הלכנו לבשל במוסדות יהודיים שהכינו מזון ליהודים עניים ויתומים. בזמן המלחמה היה רעב גדול בסלוניקי. רבים מתו מקור ומרעב. לא היה ניתן לקנות מזון, ולא היה מסחר בחנויות. כל החנויות למוצרי בשר ומוצרי מכולת נסגרו. למי שהיה כסף יכול היה לקנות בשוק שחור, לכן העניים סבלו מאוד. זכור לי שיום אחד אימא האכילה בביתנו 23 איש. היא בשלה והכניסה דרך המטבח, הכניסה אחורית לבניין נזקקים ,ונתנה לכל אחד צלחת מרק, שעועית ובשר ופרוסת לחם. המזון הזה היה יקר ערך.
היחסים בין המשפחות היהודיות והנוצריות
המשפחה המורחבת שלנו הייתה מאוד גדולה. היינו בקשר עם כל הקרובים ועם הרבה חברים. תמיד היו שמחה ואהבה בבית. אירחנו את הקרובים והתארחנו אצל בני משפחה. אבא היה אדם תרבותי ומכניס אורחים. יצאנו לטיולים ובקיץ יצאנו לחודשיים, למקום יפה כדי לנוח ולהשתעשע. נהגנו לבקר בתיאטרון ובאופרה, היינו מעורבים בתרבות המקומית. רחוב וניזלוס, בו גרנו, היה רחוב מעורב של יהודים ונוצרים היינו בקשר טוב עם כל השכנים ברחוב.
לפני המלחמה לא הרגשנו באנטישמיות מצד האוכלוסייה המקומית, אני הייתי בימק"א ובצופים, רוב החניכים היו נוצרים. החברים היו מגיעים אלי הביתה, חופשי. בימי ראשון נהגנו לצאת כל המשפחה יחד לטייל או לאכול במסעדה. בימות הקיץ בערבים נהגנו ללכת לקולנוע פתוח תחת כיפת השמיים שהיה ערוך כמו בית קפה, שם התכנסו משפחות משפחות סביב שולחנות. הזמנו כיבוד וצפינו בסרטים. הכרנו את כל המשפחות היהודיות מקרב יהודי סלוניקי. הרגשנו שייכים למקום ולא זרים.
לימודים והשכלה
למדתי בבית-ספר צרפתי יהודי "אליאנס" - 8 שנים. שם היה מורה לעברית ששמו היה אדון טזרטס. הוא לימד אותנו לקרוא לכתוב וגם דקדוק עברי. לא כולם אהבו ללמוד עברית. וחלק מן התלמידים גם ברחו מן השיעור. למדנו מאותו ספר מכתה א' עד ו' ובאמת לא הבנו מה למדנו. הוא היה נותן לנו לקרוא בתנ"ך וללמוד בעל-פה. יום אחד החלטנו להכריז שביתה ואף אחד לא הגיע לשיעור עברית. לא היינו מסוגלים ללמוד בעל-פה. הזכרון היחיד שלי מלימודי העברית היה "קריאת שמע" את זה אמרנו פעמיים ביום בבוקר ולפני השינה. את ההגדה של פסח הוא לימד בלדינו, וזה היה מובן. בשיעורים הוא הסביר את הנלמד בלדינו, וכשכעס על הכתה שלא למדה, נהג לומר, שהוא מלמד רק את מדינה, מולכו וקומפניה.
לאחר סיום בית הספר אליאנס למדתי בליסיאום (תיכון) הצרפתי בית-ספר תיכון – 4 שנים. כל אחיי למדו בבתי-ספר פרטיים לועזיים. אחותי הגדולה ויקטוריה למדה בבית-ספר של הנזירות הצרפתיות. אחי מנטש למד גם הוא בבית-הספר של הנזירים. מארי למדה בגימנסיה "נוקה" גימנסיה יוונית פרטית לילדי עשירים. אחי הקטן מוריס למד באליאנס ובבית-ספר "ואלאיאני" שגם הוא היה בית-ספר פרטי.
בשנת 1940, לאחר סיום הלמודים בתיכון נרשמתי ללמודי אנגלית מתקדמים בבית הספר האמריקאי. שנת הלמודים לא נפתחה מכיוון שהחלה המלחמה עם האיטלקים,ולצערי נאלצתי להפסיק את למודי.עד לגרוש לפולין למדתי את ילדי השכנים את כל מקצועות הלמוד ובמיוחד אנגלית וצרפתית. זאת מכיוון שמוסדות הלמוד נסגרו ולא היתה מסגרת למודים מסודרת.
משחקים והווי חיים של הילדים
בילדותי שחקתי ברחוב עם חברים נוצרים ויהודים ללא הבדל. כששיחקנו עם הילדים היהודים, דיברנו צרפתית תוך כדי משחק וגם רבנו בצרפתית. היו לנו שירים בצרפתית. המשחקים: חמש אבנים, קפיצה על חבל. הצגנו הצגה עם ילדי השכונה: "החולה המדומה" של מולייר בצרפתית, מכרנו כרטיסים לשכנים והכנו כיבוד.
הילדות הייתה יפה.בבית דיברנו לדינו וגם צרפתית. כל הברכות היומיומיות בבית היו בצרפתית. בונ-ז'ור (יום טוב) בון-סואר (ערב טוב) בון-א- פטי (בתאבון). התלבשנו מאוד אלגנטי. הייתה לנו תופרת בית שתפרה שמלות ובגדים לכולנו. כשיצאנו לרחוב נהגנו להתלבש טוב. התאמנו כובע לכל עונה. החלפנו כובעים ארבע פעמים בשנה בהתאם לעונה.
הכנות לפסח
חודש לפני פסח התחלנו את ההכנות: הכשרנו את המזון, טחנו סוכר פלפל ומלח, את הדבש בישלנו וסיננו, הכל הוכנס לחדר נקי שבו אוכסן הציוד לפסח. הכל היה צריך להיות כשר. את המצות קנינו בארגזים גדולים. המצה הייתה גדולה וארוכה. לא אכלנו אורז, שעועית או תפוחי-אדמה, רק ירקות, בשר, עופות ודגים. את הכבד המבושל טחנו עם אגוזים ויין כדי שיחזיק מעמד ללא קירור. כך בישלנו גם את הדגים עם אגוזים ויין. גבינה לא קנינו כי היא לא הייתה כשרה. את ההגדה של פסח שרנו בלדינו מההתחלה ועד הסוף. הבית היה מקושט. השתמשנו בסרוויסים יפים, סכו"ם כלי כסף, פמוטים יפים, כמו שרואים בית מסורתי בקולנוע. גם אחרי האוכל הקפדנו לשיר את שירי ההגדה: חד-גדיא (בלדינו-אל קברטיקו קה לו מרקו מי פדרה...).
יום שישי בבית משפחתי
התכנסנו בבית המשפחה לקידוש של שבת ולארוחת-הערב. אחי הגדול הקפיד לא לצאת כמנהג הצעירים, ונשאר בבית לעונג שבת. היה כבוד להורים.
מלחמה עם האיטלקים
אצלנו המלחמה החלה ב-28 באוקטובר 1940, זכור שהכל התחיל בשעה מוקדמת בבוקר. אנחנו הילדים עוד היינו במיטות. אימא התעוררה ראשונה וקראה לנו: "בנות מה אני שומעת? מוכרי העיתונים ברחוב צועקים: מלחמה עם איטליה, קומו ונראה מה מתרחש?" קמנו וראינו ברחוב וניזלוס, הרחוב שלנו, גדודים עוברים עם תזמורת, המנגנת שירי לכת, לציין מצעד למלחמה. כבר באותו יום היו הפצצות. האיטלקים טסו במטוסים עם סמלים של היוונים. חשבנו שמדובר באווירונים יווניים. לרחוב יצאו וותיקי המלחמות הקודמות לעודד ולהפגין סולידריות עם הלוחמים היוונים. באותו יום נהרגו 50 איש מביניהם. המלחמה הייתה קשה. עיקר הקרבות נערכו בגבול בין אלבניה ליוון. האזור הזה מוקף בהרים גבוהים ומשוננים, הדרכים היו קשות, ניתן היה להילחם רק עם פרדות. ומי נלחם בגדוד הרגלים? יהודי סלוניקי שהתגייסו למלחמה. רוב החללים במלחמה היו יהודים. הגנרל הראשון שנפל במלחמה היה יהודי בשם פרזי, הוא היה מהאי חלקידה. מאוחר יותר האיטלקים הטילו פצצות על מחסני הנפט בבקשינה. הכל בער. אנשים נכנסו לפאניקה, התחילו לברוח מהעיר. אבא אמר שהמלחמה תארך זמן רב ואין מה לברוח. ובאמת תוך מספר ימים האנשים החלו לחזור חזרה. המטוסים היו מפציצים. כל יום היו לפחות שלוש מאות הרוגים. אנחנו הלכנו לבקר את הפצועים בבתי החולים והבאנו להם שי, סיגריות וממתקים. חבר משפחה שלנו ראול שאלתיאל התלווה אלינו וניגן על אקורדיון כדי לבדר את החיילים. חילקנו להם גם גרביים חמות. התכתבנו עם החיילים בחזית.
היוונים בגדו בנו
אנחנו היהודים היינו נאמנים ליוונים לטוב ולרע. לא היה מגיע לנו שיפקירו אותנו כך. כשנלקחנו ברגל לגטו "הברון הירש", היוונים יצאו למרפסות ברחוב אגנאטיה, מחאו כפיים ולעגו לנו. זה היה מבייש מאוד. היהודים בנו את העיר וגרמו לשגשוגה. הכל נוהל בידי היהודים: הנמל, הרכבות. היו זמנים שאוניה לא התקרבה לנמל בשבת, כי לא היו פועלים שיטפלו באוניות. רכבות לא נסעו בשבת. גם המסחר דמם בשבת ובחגי היהודים. ביום כיפור העיר הייתה מתה. במרכז העיר הבנקים היו משותקים.
סלוניקי נקראה "ירושלים דבלקן".
הקהילה היהודית בסלוניקי הייתה מאוד חמה ותומכת. המוסדות שלנו דאגו ליתומים ולעניים. היו לנו בתי-חולים, בתי-יתומים, מטבחים לנזקקים, מתנות לאביונים, בית-אבות, עיתונים יהודיים ותנועות נוער ציוניות. כשהייתה חתונה יהודית במקום להביא מתנות לחתן ולכלה נהגו לתת תרומות למוסדות הצדקה. זה פורסם בעיתון, מי תרם ולאיזה מוסד צדקה. בשנת 1930 היו בעיר כ-80,000 יהודים. בשנים 1930-1932 החלו היהודים להגר מסלוניקי, כי אירע פוגרום נגד היהודים והמשטר הפך אנטישמי, וגם היה משבר כלכלי עולמי. רבים הגרו לצרפת וחלק הגיעו לישראל. הייתה עלייה גדולה לישראל בשנים 1933-34. נשארנו כ-60,000 יהודים. ועדיין הנוכחות היהודית הורגשה בסלוניקי. היה לנו רב ראשי ובתי-כנסת בכל שכונה. מספרים שלפני השריפה הגדולה ב-1917 היו 32 קהילות ולכל קהילה בית-כנסת משלה.
אבא סיפר לנו לגנדה
האגדה על מייסד השושלת שלנו שמואל משה די מדינה, שכינויו היה המוהרשד"ם שחי במאה ה-16. הוא היה איש רוח, פילוסוף, בעל תשובות, ופסק הלכות רבות שמשתמשים בהם עד היום בבתי-הדין הרבניים. הוא נהג לנסוע לאיסטנבול, והאגדה מספרת שפעם שירד מן האנייה שמע שהלביאה של הסולטן ברחה מן הכלוב, וכל הסביבה הייתה מבוהלת (לסולטן היה מעין גן-חיות בחצרו) איש לא יכול היה לתפוס את הלביאה. מספרים שהמוהרשד"ם בחכמתו וברוחניות שלי ידע לעצור את הלביאה ולהחזירה חזרה לכלוב. הסולטן שאל אותו איך הוא יכול לגמול לו. והוא ענה שהקהילה היהודית שהגיעה מספרד נוצרה מ-32 קהילות, והוא מבקש שיבנו בתי-כנסת ל-32 הקהילות הללו. לדוגמה: קהילת קואנקה, קטלוניה, סרגוסה, מאיור, ארגון, קסטיליה ועוד. משפחתנו הייתה שייכת לקהילת אראגון.
הגרמנים נכנסים לסאלוניקי 12.04.1941
היוונים הצליחו להביס את האיטלקים בחלק הצפוני . האיטלקים עדיין שלטו בחלק הדרומי כאשר גרמניה נכנסה לצפון יוון. כשהגרמנים נכנסו לסלוניקי היה משבר גדול. היוונים חיכו שהגרמנים יגיעו דרך הגבול עם יגוסלביה, והם בנו את קו מטאקסס, בין בולגריה לטראקיה. אך הקרואטים נכנעו ואיפשרו לגרמנים לעבור בקלות. הגרמנים התקרבו מהר מאוד לסלוניקי מכיוון קרואטיה. הצבא היווני לא הצליח לעמוד מול הכוחות הגרמניים והתפרק מנשקו, החיילים פשטו את המדים וחזרו לבתיהם, או הסתתרו בכפרים. היו שמועות שהאמריקאים והאנגלים יגיעו לעזרת יוון, אך זה לא קרה במציאות. אף אווירון לא הגיע לעזרתנו. יהודים רבים חזרו מן החזית בדרך לא דרך. אחר-כך התחילה שיטת ההתשה של הגרמנים. הם היו מגיחים באווירונים 15 פעמים ביום, אך בזמן הזה עדיין לא הפציצו. אנחנו נכנסנו למקלטים גם ביום וגם בלילה. בביתנו לא היה מקלט תקני, ולכן ברחנו להסתתר במקלטים של הבתים ממול. זה היה בזמן החורף, ירד שלג והיה קר, הכבישים קפאו וזכור לי שתוך כדי ריצה למקלט החלקנו על השלג. בהתחלה ישנו במקלטים כששה שבועות. לא יצאנו. היינו מבוהלים. כשהגרמנים נכנסו הם עברו דרך הרחוב שלנו בטנקים. היוונים הנוצרים יצאו למרפסות וקיבלו אותם בפרחים. לנו הם סימנו תנועת אגרוף. כבר למחרת השכנים הנוצרים שלנו, באו אלינו ואמרו שאם יש לנו כסף או זהב ותכשיטים, שניתן להם כדי שישמרו לנו, כי הגרמנים יקחו לנו הכל. הגרמנים נהגו לשבת בבתי-הקפה. באותה תקופה עוד היה הרבה אוכל, וחיי המסחר היו רגילים. הגרמנים שראו שיש שפע, והם הגיעו רעבים, החלו להחרים מזון מכל החנויות וממחסני המזון. התחיל מסחר בשוק שחור. כל דברי האוכל נעלמו מן השוק, המצב החמיר, אנשים הגיעו לפת-לחם. היו אנשים שמכרו הכל כדי לקנות אוכל. עד 1942 לא היו חוקים מיוחדים ביחס ליהודים. ב-1942 התקבל חוק שכולם צריכים למסור את מקלטי הרדיו שלהם, גם היהודים וגם הנוצרים, ומכשירי הטלפון נותקו.
הר יוזף – הקצין הגרמני
בכל בית יהודי שוכן קצין וורמאכט גרמני. בביתנו, בדירת משפחת כהן, שוכן הקצין, הר יוזף ריינצהופר ממינכן. הוא היה סך הכל אדם טוב. הוא היה מורה בבית-ספר. לאחר המלחמה יצרתי איתו קשר, והתכתבנו תקופה מסוימת. לא ידענו לאיזו מחלקה הוא היה שייך. על הכומתה שלו היה סמל של גולגולת. לאחר מכן הסתבר לי שהוא השתייך לאחת הקבוצות של האס. אסים הכי קשים. אך באותו זמן לא הרגשנו ברוע מצדו, הוא היה אצלנו כחלק מן המשפחה. אכל איתנו, טייל איתנו, שיחקנו יחד. לפעמים היו באים אליו אורחים, חברים שלו מבית-הספר בגרמניה. גם אותם אירחנו. הם היו מלאי פליאה על השפה שדיברנו בבית. מה זה ספניול? ומה זה ספאניש? הסברנו להם שאנחנו יהודים ממגורשי ספרד. שהגענו לבלקן. אני ביקשתי מהר יוזף שילמד אותי גרמנית. קניתי ספרים ולמדתי בעזרתו. אני היחידה שתקשרתי אתו, מכיוון שידעתי אנגלית, ויש דמיון בין מלים באנגלית ובגרמנית.
ב1942 הופעלו חוקי נירנברג נגד היהודים
הגרמנים נטפלו בעיקר ליהודים שגרו בפרברים. הם היו הולכים לבדוק את מצב הניקיון בבתיהם. אם משהו לא מצא חן בעיניהם, הם היו מוליכים אותם בשיירות לבתי-מרחץ ומגלחים את שער ראשם. השפילו אותם ובעיקר זרעו פאניקה בינינו- היהודים בעיר. לאחר-מכן לקחו את הצעירים לעבודות פרך. האחים שלי לא הלכו. אחי הגדול פדה עצמו בכסף. אחי הצעיר מוריס היה צעיר מדי (15).
השבת השחורה
באוגוסט 1942 אספו את הגברים הצעירים, בכיכר החרות (פאלאטיה אלפטריה), כדי לרשום אותם לעבודות פרך. היהודים באו במיטב בגדיהם. זה היה יום קיצי חם מאוד. הם העמידו אותם שעות בשמש. ערכו להם תרגילי התעמלות ולעגו להם. גם היוונים הצטרפו לעומדים מהצד והלועגים. זה היה מרגיז ומשפיל. הבנו שיש אנטישמיות והיוונים משתפים פעולה עם הגרמנים.
הריסת בית הקברות היהודי במרכז העיר
באותה תקופה הרסו לנו את בית-הקברות היהודי המפורסם של סלוניקי, בו היו קבורים הרבה אנשי רוח שהגיעו לסלוניקי לאחר גרוש ספרד במאה ה-15 וה-16. זה היה אירוע טראומטי. בית הקברות בזמן זה כמעט והגיע למרכז העיר, כי העיר התרחבה בינתיים. היוונים שמאוד רצו את האדמות הללו. לא העזו להעביר את בית הקברות כי היהודים היו רבים וחשובים בעיר. הם חיכו להזדמנות כדי להרוס את בית-הקברות ועשו יד אחת עם הגרמנים. היהודים העבירו מצבות וקברים לחלקה חדשה שניתנה לנו בקצה העיר. זכור לי שאבא והדוד שלי העבירו את הקבר של המוהרשד"ם. את העצמות שהוציאו מן הקברים קברו בקבר אחים ועל חורבות בית הקברות בנו לאחר המלחמה את האוניברסיטה של סלוניקי.
החיים לפני הגירוש
היהודים רוכזו במרכז העיר בשני גטאות פתוחים, ובגטו אחד סגור שהיה קרוב לפסי הרכבת שנקרא :שכונת הברון הירש שכונת היהודים. החיים היו קשים, היה קשה מאוד להשיג אוכל. מצרכי אוכל הושגו במחיר מאוד יקר. הרחוב שלנו, רחוב וניזלוס, היה חלק מן הגטו הפתוח. אנחנו נשארנו ברחוב וניזלוס, בדירתנו, עד הגרוש. בחודש האחרון לא יצאנו מן הבתים. ענדנו את הטלאי הצהוב. אסרו עלינו להסתובב בעיר. לא יכולנו לתקשר עם הקרובים שלנו שגרו בשכונות אחרות. הקהילה עזרה לנו ליצור קשר עם המשפחות שלנו. על בתי הכנסת תלו מודעות, בהם היה מצוין שמי שרוצה לבקר את קרוביו בשכונה מסוימת ירשום את שמו, ואז יצאו בקבוצות מאורגנות מלוות בשמירה לביקורים. המסלול נעשה ברגל, אסרו עלינו לנסוע במכוניות או בתחבורה ציבורית. אפילו הרב קורץ, רב הקהילה, הלך ברגל. הוא רצה לעודד אותנו שלא נפחד. הוא בא לבית-הכנסת ברחוב סנגרו ואמר שאם היהודים יעביר סכום של מאתיים אלף לירות זהב, לא יעבירו אותנו לקראקוב שבפולין. באותה תקופה לא ידענו עדיין על קיומה של אושוויץ. מכרו לנו תעודות עם מקומות מגורים, כאילו אנחנו עוברים לגור בקראקוב. הרב קורץ הגיע לסלוניקי מוורשה עוד לפני המלחמה. הוא היה אדם מודרני, מלומד, ידע לנאום ביוונית עתיקה. היה לו קשר עם כל המרצים של האוניברסיטאות ביוון ובדרך-כלל נהגו כלפיו בכבוד. אך בסוף הוא היה זה שמסר את שמות כל יהודי סלוניקי שהיו בקהילה לגרמנים ובכך קרב את קיצנו. הוא נתן חסינות ל-50 איש שהיו מקורבי הקהילה, הם ניצלו יחד איתו. הם נלקחו לברגן-בלזן כשבויים פוליטיים. הרב קורץ ערך את כל המשא ומתן עם הגרמנים. ידענו שהוא גם נסע לגרמניה ונטל חלק בשיחות והחלטות. לי נודע על מה שמתרחש בגרמניה באמצעות ספרים. הייתה לי חברת ילדות ששמה נינה מולכו. אביה מיכאל מולכו היה היסטוריון. ואני הייתי בת בית בביתם. היות שידעתי אנגלית מעולה אדון מולכו ביקש ממני שאתרגם לו ספר היסטורי שיצא באנגלית. בספר סופר על ההיסטוריה היהודית מתקופת האבות עד ימי עליית הנאצים. אני תרגמתי לו את הספר סימולטנית מאנגלית ללדינו, והוא היה משתמש בקטעים שעניינו אותו לצרכי מחקר. יום אחד הגרמנים הגיעו והחרימו לו את הספרייה. הייתה לו ספרייה גדולה וחשובה. הוא אסף ספרים עתיקים בני 400 שנה שעסקו בתולדות היהדות. את הספר האחרון שכתב באותה תקופה, שהיה למעשה נגד הגרמנים הוא הצליח להסתיר בתנור, זה היה המקום היחידי שבו הגרמנים לא חיפשו, וזה היה מזלו, אחרת היה מוצא להורג. באותה תקופה הגיעה לסלוניקי "קומנדו רוזנברג" מגרמניה, נאצים שבאו לחקור את היהודים. הם ידעו עברית מצוין. בראש השנה ראש הקבוצה רצה שאדון מולכו ילך אתו לבית-הכנסת אדון מולכו אמר שהם ידעו את סדר התפילות יותר טוב מן היהודים. הר יוזף נשאר אצלנו בבית כשלושה ארבעה חודשים. הוא עשה גם מעשה טוב בכך שהציל את עמנואל קרסו אחיה של גברת כהן שבדירתה הוא השתכן. מנואל היה מזכיר בקונסוליה האמריקאית הוא נעצר עם עוד שלושה חברים יהודים שעבדו אתו, והם הוכנסו לקליניקה של משוגעים, (ואיאנוס - שם הקליניקה). המקום הפך לבית-מעצר בזמן הגרמנים. דנו אותם למוות. בתקופה זו יוזף הקצין הגרמני הועבר ליוגוסלביה, אך בא לבקרנו מדי פעם. הוא הכיר את מנואל טוב, כי מנואל היה יוצא אתנו לטיולים וגם יוזף הצטרף. אני סיפרתי לו שמנואל עומד למות. הוא הלך לבקר אותו, והוציא אותו לאוורור קצר מן המעצר. לאחר שבוע שוב הגיע לשאול בשלומו ושאל אם שחררו אותו, אמרתי לו שעוד לא והוא הלך לשחרר אותו. את שלושת היהודים האחרים תלו. המשפחות של היהודים שנעצרו היו יושבים יומם וליל ליד הקליניקה הזאת שהפכה לבית-סוהר כדי לשמוע מה יקרה עם יקיריהם. איך שמנואל יצא מן המעצר הוא ברח עם אחותו לאתונה. את מנואל ואחותו פגשתי לאחר המלחמה, ועד לפני שנתיים עוד ידעתי מה קורה אתו. בינתיים הוא נפטר.
ידענו שהחורף בפולין קשה. העברנו כספים לשכנים היוונים שיקנו לנו בגדים ולבנים חמים וסדינים. היינו מתכננים תוכניות איך נחיה והכנו חבילות עם בגדי חורף לנסיעה לפולין.
המסע לפולין מתחיל
שמענו שמועות שנשלחים כבר טרנספורטים לפולין. בפרבר ליד תחנת הרכבת הייתה שכונה יהודית ששמה היה ברון הירש. הטרנספורט הראשון פינה את תושבי השכונה, וגם את היהודים שהוכנסו לבתי הסוהר סתם כך על פי החלטת הגרמנים.לדוגמא, משפחת קוניו שהיו דוברי גרמנית הוחזקו בבית הסוהר כדי שלא ישמעו סודות ויעבירו לשאר היהודים. אחרים נלקחו לבתי-סוהר כיון שתפסו אותם סוחרים בשוק שחור. נאמר לנו שנתכונן. יהיו עוד משלוחים לפולין. ב22 בפברואר 1943 יצא המשלוח הראשון. אנחנו יצאנו עם המשלוח של רחוב סינגרו ווינזלוס בסוף מרץ (המשלוח השלישי). חברים נוצרים הדליפו לנו באחת בלילה שבבוקר יקחו אותנו. אחי הגדול מנטש הוריד את הטלאי וברח אל חברים נוצרים. אנחנו יצאנו בחמש בבוקר. שכנים שלנו שכל לילה ברחו מן הבית והסתתרו אצל נוצרים לא יצאו איתנו. אנחנו לא ניסינו להסתתר. זה היה קשה. היינו צריכים למצוא אנשים אמינים, וגם היה דרוש כסף רב וזה היה מסוכן. אבא לא הסכים לברוח, אמר שנלך כולנו יחד עם כל היהודים. הגרמנים הוציאו אותנו מן הבית בצעקות. אנחנו היינו מוכנים סחבנו גם תיקים עם אוכל שאמא בישלה. היה תיק נוסף עם קוניאק, קוביות סוכר, שוקולד ועוד דברי מתיקה. צעדנו ברגל מרחק די גדול עד שהגענו לגטו "הברון הירש". שם חלקו אוכל שבושל עבור כולם,אך אנחנו אכלנו את האוכל של אמא מהבית. למחרת סידרו אותנו בשורות כדי לעלות לרכבות. הגרמנים צעקו עלינו שנוריד את כל הטבעות והתכשיטים ושנכניס אותם לשקים וסדינים שהונחו על הרצפה. מהשורה הוציאו צעירים ופינו אותם לבית-קפה סמוך. אמרו שיוציאו אותם לעבודות. גם את אחי מוריס הוציאו. באותו רגע שאמרו לנו לזרוק את הכסף והתכשיטים על הריצפה החלטנו להעביר אותם למוריס. וכך עשו גם שכנים ומכרים אחרים שהכירו אותו. כך שהיה לו די כסף. אמא נתנה צעקה שנחרטה עמוק בליבי: "מוריקוס לא אראה אותך יותר!" כולנו בכינו. זה היה רגע מאוד כואב ומרגש. מאותו רגע אמא לא הפסיקה לבכות וגם לא רצתה לאכול ולשתות במהלך הנסיעה לפולין. תחנת הרכבת הייתה ממש מול שכונת הברון הירש. עלינו על רכבות משא של בהמות. 93 איש בקרון סגור ומחניק. האנשים ניסו לעודד אחד את השני. כולנו בכינו. בפינה מסוימת פינו מקום לצרכים. זה היה מאוד לא נוח. מזמן לזמן נתנו לנו לרדת מהרכבת למספר דקות. אך לא העזנו לברוח ולעזוב את ההורים. פתאום נכנסו לרכבת ושאלו מי יודע גרמנית? הצבעתי ולקחו אותי לקרון של הקצינים. מסתבר שהם רצו שאטליא את החורים בגרביהם. כל אחד מהם הסיר את הגרביים ואני תיקנתי אותם. הקרון שלהם היה מואר. יכולתי גם לראות את הדרך. נתנו לי ארוחת-צהריים, צלחת עם מרק ירקות עם עוף. לאחר כשעתיים כשסיימתי לתפור, החזירו אותי לקרון. ההורים שמחו שראו אותי שוב. מדי מספר שעות פתחו חלון ברכבת כדי לאוורר וכך יכולתי לראות את הדרך. ראיתי את בלגרד, את הדנובה, הנהר היה מלא סירות מפרש. עברנו את אוסטריה והונגריה, נופים יפים ראיתי בדרך.
התחנה הבאה - אושוויץ
אחרי תשעה ימים. הגענו לפולין. לאושוויץ. הגענו בלילה בחושך. הכל היה מואר. הורו לנו לכתוב את שמותינו על כל החפצים. ביקשו שנשאיר את החפצים על הרמפה, ואחר-כך יחזירו לנו אותם. למקום הגיעו קציני אס.אס. דוברי צרפתית. הם ידעו שהסלוניקאים דוברי צרפתית וכך יבינו את השפה. ניתנה הוראה שכל המבוגרים והילדים יעברו לצד שמאל, והצעירים לצד ימין. למבוגרים ולילדים נאמר שהם יסעו למחנה ברכב, והצעירים ילכו ברגל. מספר פעמים ניסיתי לעבור לצד שמאל, ואמרתי להם שאני נשואה. הייתה לי טבעת זהב עבה. אבא הכין לכולנו טבעות נישואין עבות. אמרו שטבעות נישואין לא יקחו מאיתנו. אך הם החזירו אותי חזרה לשורה של הצעירים. שוב ביקשתי למסור לאבא מטריה כי ירד גשם. קצין האס. אס. אמר שהוא ימסור לו ואני אחזור לשורה. כך נפרדנו מן ההורים. לא הבענו צער, כי היינו בטוחים שמאוחר יותר נתראה. לא ידענו שפנינו מועדות לאושוויץ. לנו נאמר שאנחנו הולכים להתיישב בקראקוביה. אפילו החליפו לנו כסף לשטרות פולניים מקומיים. הכל היה מזויף זה היה אחד הטריקים שלהם.
אני ומארי אחותי מגיעות עם בנות נוספות לבירקנאו ונכנסות לקרנטינה
הסתדרנו בשורות של חמישה. צעדתי יחד עם כל המכירות שלנו ועם אחותי. הלכנו בשלוליות ובבוץ. אחותי מארי אמרה בשמחה הצלחתי להבריח את התיק מן הבית. הגענו לבירקנאו. הכל היה מואר בזרקורים כאור יום. ראינו שורות של צריפים, שלא נגמרות. לא הבנו לאן הגענו. היינו צמאות ועייפות, היה לנו קר מאוד. אפילו לא הציעו לנו כוס מים לאחר כל הדרך הארוכה. התחלנו לבכות ולדמיין מה יעלה בגורלנו. כך כל הלילה בכינו. למחרת בבוקר הגיעו עם פקודות חדשות. ציוו עלינו להתפשט. היינו ערומות כביום הוולדנו. הגיעה אישה שהטביעה בנו מספרים. המספר שיועד לי היה 41094 שסך הספרות שלו הסתכם ב-18. זו שהטביעה את המספרים הייתה יהודייה. היא אמרה זהו מספר טוב, אצל היהודים, זה חי, סימן שמסמל את החיים. זה נחרת לי בראש והמשיך ללוות אותי בכוח מיוחד, ובשביב של תקווה שאצא מכאן חיה.
לאחר מכן גילחו את שערותינו. כל אחת שסיימה את הפרוצדורה, עברה לחדר חיטוי, אנחנו ישבנו עירומות על ספסל וחיכינו מבויישות לגמרי. אחותי עברה את תהליך הגילוח לפניי. אחרי שגם אני גולחתי חיפשתי אותה ולא הכרתי אותה. המראה שלה השתנה לגמרי. הייתה לה סטורקטורה לגמרי אחרת. הגברים הגרמנים יצאו ונכנסו, אנחנו עירומות, לא ידענו מה להסתיר קודם, הבנו שאנחנו כבר לא בני אדם. איבדנו צלם אנוש. הגרמנים עושים איתנו מה שהם רוצים. ככה היינו עירומות עד הלילה, ללא אוכל וללא שתייה. תפסנו ייאוש. כולנו בכינו וצעקנו, היכן ההורים שלנו. בלילה לקחו אותנו לבלוק 14, אמרו שזה בלוק הקרנטינה (בידוד). הבלוקובה (שומרת הבלוק) קיבלה אותנו בצעקות, כשבידה שוט: "שנל, שנל, פנפלוכטה יודה (מהר, מהר, יהודים מלוכלים)". אלו המלים הראשונות שכולנו שמענו. אחר-כך חילקו לנו בגדים. קיבלנו בגדים בצבע חקי. מסתבר שהם היו בגדים של הצבא הרוסי. היו חותמות של יו. אר. אס. אס. על כל בגד. המכנסיים והחולצות היו במידות גדולות, גם התחתונים היו גדולים ומלאי טלאים. לאורך התפרים ראינו שורות של כינים מתות. לראש קיבלנו מטפחות בצבעים שונים. נתנו לנו מעין כפכפי עץ. לא הצלחנו לצעוד. מעדנו בדרך. לבלוקובה קראו בושקה. היא הייתה נמוכה, בעלת פנים יפות, עיניים כחולות, ולחיים אדומות. לה השאירו את השערות על הראש. היא הייתה סלובאקית מרשעת, השטן בהתגלמותו. היא הצליפה בשוט שלה לכל הכיוונים. היא חילקה אותנו לתאים. אנחנו חמש בנות שהגענו מן הבית יחד, הסתדרנו על דרגש אחד. עדיין לא קיבלנו אוכל. עברו כבר 48 שעות. בבוקר חילקו לנו תה, שזה נקרא "חרבתה", פרוסת לחם עם קצת מרגרינה וריבה וזה היה מנת האוכל ל-24 שעות. ב-ארבע בבוקר היינו יוצאים לאפל (מסדר). היה עלינו לסדר את המיטה, על מזרון קש דק, הייתה פרוסה שמיכת צמר ומעל עוד שמיכה שהיה עלינו לקפל בקיפול מיוחד. על המיטה לא הורשינו להניח דבר. הסדר והניקיון היו מאוד מוקפדים. בקרנטינה היינו כשבועיים. פתאום, במהלך יום ראשון אחד לפנות ערב התחילו לצעוק: "הראוס, הראוס" (החוצה, החוצה) נבהלנו ולא ידענו למה לצפות. הותיקות מן הטרנספורטים הקודמים, שאותן ראינו מן החלונות של הקרנטינה, סיפרו לנו סיפורי זוועות. כששאלנו היכן ההורים שלנו, הן הצביעו שהם יצאו דרך הארובות העשנות שאותן הרחנו יומם וליל. אנחנו לא ידענו מה מתרחש ולא האמנו. חשבנו שאלו ארובות של בתי-חרושת. כששמענו את האמת פרצנו בבכי מר, עד לעלפון. זה ממש הביא אותנו לייאוש. הבלוקובה עם השוט ביד צעקה גם עליי: "פרידה הראוס" , אני הייתי המתרגמת של היווניות שלא דיברו מלה גרמנית. לכן התייחסו אלי ביתר אנושיות וקצת כבוד. להזכירכם למדתי גרמנית בסלוניקי בזמן שהקצין הגרמני שהה בביתנו. בזכות זה יכולתי לתקשר גם באושוויץ. לימוד הגרמנית הוא שתרם הרבה לכך שניצלתי. כשקראו לנו החוצה, יצאנו 50 בנות, רשמו אותנו ואמרו לנו ללכת חזרה למיטות.
עבודה ב"קנדה קומנדו" – מיון הציוד שהביאו היהודים
למחרת בבוקר כל הנרשמות נקראו לצאת החוצה. לקחו אותנו לבית-המרחץ להתקלח, אחר-כך לבית החולים, עברנו צילומי רנטגן, כדי לאשר שאנחנו בריאות. אנחנו שהגענו לא מזמן מן הבית, עוד נראינו טוב יחסית לאחרות. קיבלנו בגדים חדשים. אמרו לנו שאנחנו שייכות לבלוק 26 שבו מתגוררות הבנות של "קנדה קומנדו". בבוקר ידענו שאנחנו מיועדות ללכת לעבוד. הדריכו אותי מה לומר לבנות לגבי העבודה. אחרי המסדר, שנערך בשקט מוחלט, הסתדרנו בשורות של חמש, ויצאנו ברגל לעבודה. עברנו דרך שער המחנה של בירקנאו ועליו הכתובת הידועה "העבודה משחררת". משני צידי השער ניגנה תזמורת שאת חלק מן הנגנים שלה הכרתי מסלוניקי. מצד הבנות, שתי הבנות לבית עשהאל, שניגנו על אקורדיון. ובת למשפחת סטרומזה שניגנה בכינור. בצד הגברים ראיתי את ד"ר מנשה שניגן על חליל, וז'ק סטרומזה על כינור. גם עשהאל אחיהן של הבנות היה בתזמורת. התלבושת שלנו שונתה. לבשנו חליפת שני חלקים לעבודה. על הראש הייתה מטפחת לבנה. נעלנו נעליים נוחות, יכולנו לבחור נעליים מתוך הערימות. בערב כשחזרנו למחנה, הבנות שנשארו בקרנטינה קינאו בנו על כך שהיינו לבושות טוב ונראות טוב. אחותי מארי נשארה בקרנטינה. כשקראו לנו לצאת להירשם אמרתי לה שלא תצא, מי יודע מה רוצים מאיתנו. כשקראו לנו בבהלה לעבודות קשות רציתי להגן עליה. ובמקרה הזה לא התמזל מזלה, והיא לא הייתה בין הנבחרות לקנדה קומנדו. היא נשלחה לעבודות אחרות: עבודות שדה, "האוזן קומנדו".
בדרך כלל כשצעדנו חזרה מאושוויץ לבירקנאו בסוף היום, היינו מרוצות, שרנו שירים שלמדנו מהוותיקות יותר בגרמנית. בשורה הראשונה צעדו הסלובקיות שהיו ותיקות וקיבלו יחס מיוחד. הן לא נעלו נעליים פשוטות, אלא מגפיים שחורים. הן היו אחראיות וניהלו את העבודה בקנדה קומנדו. מהן קיבלנו את הפקודות. הן היו בחורות יפות וגם מרושעות.
מהלך העבודה: הגברים הביאו מן הרמפה את כל הציוד שהיהודים הביאו מן הבית. הגברים פרקו את הציוד והביאו אותו למיון לצריפי העבודה שלנו. לקנדה קומנדו היו ארבעה צריפים גדולים, שם מויין הציוד. בכל צריף היו מסודרים שולחנות ארוכים מצופים בסדינים לבנים, עליהם הניחו בכל פעם סוג מסויים של ציוד: סדינים, שמיכות. אנחנו היינו צריכים לקפל יפה את הפריטים ולמסור בכל פעם מכסה מסוימת עם השם של הממיינת. בהתחלה ליווניות שלא ידעו את השפה הגרמנית היה מאוד קשה, הן גם לא קיבלו מספיק עבודה. לסלובקיות הוותיקות תמיד הייתה עבודה כי הבחורים הסלובקים שעבדו על הרמפה דאגו להביא להם מספיק סחורה למיון. היה עלינו למלא מכסה מסוימת עד לשעות הצהריים מי שלא מיינה מספיק למכסה קיבלה עונש. במהלך הזמן נוספו גם בחורים יווניים שעבדו בפירוק סחורות על הרמפה והם דאגו למסור ליווניות יותר פריטים למיון וסידור. במשך הזמן היווניות גם למדו להסתדר. הן היו מתגנבות מתחת לשולחנות העבודה של הסלובקיות שהחביאו מזון ומיני מעדנים שקיבלו מן הגברים. היווניות היו גונבות להן את המעדנים וגם עשו השלמת ציוד. אם חסרה להן מכסה הן היו סוחבות מן הפריטים הממוינים של הסלובקיות. הסלובקיות כינו את היווניות "גרצ'ינקאס קלפסי קלפסי" (היווניות הגנבות). במשך הזמן הייתה עבודה רבה בקומנדו קנדה, נוספו עוד הרבה בנות לעבודה וחולקנו לשתי משמרות: משמרת בוקר ומשמרת לילה. בספטמבר 1944 העבודה פחתה וצמצמו את כוחות העבודה. הייתה להם תוכנית לצמצם את הקומנדו. בוקר אחד כשחזרנו ממשמרת הלילה. אמרו לנו שהמשמרת שלנו לא תכנס יותר ללאגר B מקום הלינה שלנו, אלא תשאר בלאגר A , ומשמרת הלילה לא תצא לעבודה בקנדה קומנדו. אנחנו הצטערנו כי ידענו שאנחנו מפסידות עבודה טובה ונוחה יחסית, גם היו שמועות שייקחו אותנו בטרנספורט. לא רציתי להיפרד מחברותי לעבודה שנשארו בלאגר B, מה גם שישנו יחד באותו דרגש ועזרנו ועודדנו אחת את השנייה.
אני נאלצת לעבור למחנה ברז'ינקה
חברותיי עבדו באותו יום והן תעזורנה לי. ואמנם הם השיגו לי בדרכים משלהן טבעת יהלום יקרת ערך. הן אמרו לי שעם זה אוכל להסתדר עם הקאפו הממיינת. הייתה קאפו פולנייה נחמדה שעזרה ליווניות ואף למדה מהן לדבר לאדינו. פניתי אליה והצעתי לה את הטבעת. היא אמרה לי שתסדר לי עבודה בברז'ינקה מחנה סמוך. שלשם גם יעבירו את קנדה קומנדו וכך אוכל להיות גם עם החברות שלי. כשאמרו לי להתייצב למיון לעבודה. על ראשי הייתה קשורה מטפחת אדומה. הפיהרר הממיין זיהה שאני מקנדה קומנדו, ואמר לי: "את גנבת, לכי, צאי מהשורה, לכי מפה!" אני לא וויתרתי, ניסיתי שוב את מזלי. ביקשתי מאחת הבנות שתשאיל לי את המטפחת שלה שהייתה בצבע אחר. כשנכנסתי לראיון בפעם השנייה, שאלו אותי היכן עבדתי עד עכשיו? אמרתי שעבדתי בהאוזן-קומנדו, הוא שאל אם אני יודעת גרמנית, אמרתי שכן. הוא ביקש שארשום בגרמנית מהיכן הגעתי ומה אני לובשת. את המלים הללו ידעתי לכתוב. כך אישרו לי להישאר בקומנדו בברז'ינקה. הייתי ליד היווניות שעבדו באותה חצר בקנדה קומנדו. בברז'ינקה הייתי אחראית על קבוצת נשים פולניות שהיו אסירות פוליטיות. הן קבלו תנאים טובים ולכן גם אני זכיתי בתנאים טובים.
אפיזודה מזעזעת בתוך עולם היסטרי
רציתי לספר אפיזודה שקרתה לאחת הבנות בקנדה קומנדו: בסוף 1944 הגיע משלוח אחרון של יהודים מסלובקיה. אחת הבנות הסלובקיות הוותיקות שהייתה אהובתו של קצין אס.אס. גרמני, בשם האנס הצולע, זיהתה את אחותה שהגיעה בטרנספורט עם ילדיה הקטנים. היא אמרה שהיא חייבת לקשור את חייה עם חיי אחותה, ועוד הספיקה לומר להאנס שהיא תכנס יחד איתם לחדר הגאז. האנס ששמע זאת. הלך להוציא את האחות מן השורה, אך הוא הציל רק אותה ולא את ילדיה. האחיות אומנם נפגשו, אך האחות שניצלה כעסה מאוד על האחות המצילה שהפרידו אותה מילדיה והיא הפכה לאויבת שלה. זה היה סיפור עצוב שחווינו על בשרנו בתוך המחנה.
המחלה
חצי שנה אחרי שהגעתי לבירקנאו, חליתי בפלקטיפוס (טיפוס הבהרות) והייתה לי גם אינפקציה בכל הגוף. בערתי מחום. הבנות לא ידעו איך לעזור לי. הן שפכו עליי דליים של מים קרים. באותם ימים לא שמעתי כלום וגם לא ראיתי הרבה. בהתחלה הבנות ניסו להסתיר אותי במסדרים וגם הבלוקובה עזרה לי. הפצעים התפשטו והייתה סכנה של הדבקה. לקחו אותי לבית-החולים "רוויר" בלאגר A , גם אחותי מארי הייתה בלאגר A. מספר ימים קודם לכן היא שלחה לי הודעה שאין לה נעליים. לא אכלתי יומיים כדי לקנות לה נעליים. כשהגעתי ללאגר A בדרך לבית-החולים, פגשתי אותה.
הפעם האחרונה שראיתי את אחותי מארי
היא נישקה אותי, ואמרה לי איך אשלם לך עבור הטובות שאת עושה לי. כך נפרדנו. שמתי לב שאחותי הייתה נפוחה מרוב רעב. היא נראתה לי מאוד חולה. היא בדיוק יצאה מאשפוז בבית-החולים. מאוחר יותר הבנתי שנשלחה עם עוד בנות שאושפזו לרזרבה. כשהייתי בבית-החולים התפלאתי שמארי לא הגיעה אליי לבקר אותי. התברר מאוחר יותר שמארי אחותי הובלה עם בנות יווניות אחרות למוות בתאי הגזים כעונש שהוטל על הבנות היווניות בגלל שבחורים יוונים שעבדו על הרמפה נתפסו סוחרים בשוק שחור. אז גם הבנתי את פשר הצרחות ששמעתי בזמן האשפוז שלי. כי ספרו שהבנות הללו חיכו לגורלן ערומות במשך שלושה ימים.
האשפוז – כך ניצלתי מן הסלקציות
בבית-החולים הייתי ששה שבועות. במהלך האשפוז התרחשו כמה סלקציות. ביום הראשון שהגעתי הייתה הסלקציה הראשונה. חבשו לי את הגוף בתחבושות שהיו מנייר. אשפזו אותי בבאראק עם שאר החולות. בחדרים היו מיטות על קומות. העלו אותי למיטה בקומה השנייה. בכל מיטה שכבו שתי חולות במהופך. השכיבו אותי ליד בחורה שנראתה לי סופנית. היא הייתה מלאה בנקודות אדומות ומאוד רזה. פתאום הודיעו שכל החולות צריכות ללכת למסדר. אמרתי לאחראית שאני לא יודעת איך אני יכולה לזוז כי כולי חבושה. היא אמרה לי שאעשה את עצמי כאילו לא שמעתי כלום ואשאר במיטה. זאת ששכבה לידי כן ירדה. היא נרשמה ברשימות של מי שיילקח למחרת בבוקר. כל הלילה היא הכתה אותי, ושאלה אותי למה לא אמרתי גם לה שלא תרד. בבוקר היא נלקחה למוות. באחד הימים שוב נערכה סלקציה. אמרו לי שאני מוכרחה לרדת. באמצע הצריף הייתה מדרגה שחילקה את החדר לשניים. ראיתי שהאס. אס. הממיינים מחלקים את הנשים לשתי שורות משני צידי הצריף. אני שמתי עיין על הקבוצה שעברה את הסלצקיה ונועדה להישאר בחיים, והלכתי ישר לשם ללא מיון. כמוני עשו זאת אחרות ונהייה בלגן. שוב אמרו לנו לחזור למסדר. אני התעלמתי ועליתי ישר למיטה והסתתרתי. כל האחרות נלקחו ברגע שהמסדר נגמר. כך הסתיימה הסלצקיה השנייה. בינתיים חשבתי מה לעשות בפעם הבאה שתהיה סלצקייה. אני החלטתי שאני אצא מכאן חיה ויהי מה!!! אם תרצו תאמינו אמי הייתה מופיעה בחלומותיי והזהירה אותי: פרידה, מחר יש סלקציה! כשהייתי מספרת לבנות שתהיה סלקציה, הן היו משתוממות: מה את נביאה! ואני תמיד עניתי שאמי הופיעה בחלום והזהירה אותי. בינתיים הכנתי לי מחבוא מתחת למיטה שבקומה הראשונה, שם היה רווח קטן ואני דחפתי לשם ניירות שמצאתי. בפעם השלישית שהייתה סלקציה זה היה לפנות ערב. אחרי מסדר הלילה, הכל היה רגוע, הולכים לישון. פתאום אני שומעת רחשים שבאים לערוך קונטרול. מיד ירדתי מן המיטה בקומה השנייה בה ישנתי. הסתתרתי ברווח שמתחת למיטה הנמוכה. על מיטות אלו שכבו פולניות נוצריות שהיו פצועות קשה ולא זזו מן המיטה. כשהגרמנים הגיעו הבנות בפאניקה פרקו מזרונים ונכנסו פנימה. הקונטרול גילה אותן וכולן נלקחו למוות. אני הייתי היחידה מבין היהודיות שנשארתי בבית-החולים. כשיצאתי מן המחבוא, כל מי שנשארה, נישקה אותי. למחרת הבלוקובה, אינדושקה, שמעה שאני בחיים, והיא באה לבקר אותי. לאחר מכן היא שלחה את מאלה, הדוורית הבלגית, שתחזיר אותי לקומנדו. זה היה נדיר. היה ידוע שמי שאושפזה בבית-החולים, גמרה את הקריירה ויותר לא נלקחה לעבודה. מאלה שאלה אותי: איך יכולת לעבור את כל הסלקציות כשאת מלאה סימנים בכל הגוף (נשארו לי צלקות מטיפוס הבהרות והסימנים עוד היו אדומים וטריים) , היא עזרה לי להתרחץ בבית-המרחץ והלבישה אותי בשמלה עם פסים וז'אקט קל. היה לי קר עם הבגדים הללו. נלקחתי חזרה לבלוק שלי. כולם שמחו שאני חיה. הבלוקובה נתנה פקודה לאחראי על מחסן המזון, לתת לי מנת אוכל כפולה כדי שאתחזק. למחרת לקחו אותי לעבודה. הקאפו, שהייתה פולנייה נוצרייה קשה, הרימה לי את השמלה, ואמרה: "פרידה את כולך קרה!" היא הורידה מעל גופה תחתוני צמר סרוגים שקיבלה מן הבית. והלבישה אותם עלי. הרגשתי חמימות בגוף וזה עזר לי מאוד. היא גם נתנה לי תרופה, שאקח כל יום טיפות כדי להתחזק. גם בעבודה, הגרמני האחראי, פאני ברנארד, גם הוא עזר לי ודאג לשלומי.
בברז'ינקה קיבלתי עבודה טובה, וגם לא עבדתי כל-כך קשה כי הטרנספורטים התמעטו. קיבלתי יחס מועדף, כי הייתי עם הפולניות הנוצריות, אפילו ביום ראשון היינו הולכים לקונצרט במחנה של הבנים.
הסיפור על מלה הדוורית
מלה באה מבלגיה. היא שימשה כפקידה של הגרמנים. בבקרים בזמן שיצאנו למסדר, היא הייתה מופיעה עם הגרמנים, ולאחר שספרו אותנו, היא רשמה כמה עצירות יש בכל בלוק. אם מישהו היה בבית-חולים יהא ידעה זאת. מלה ידעה גרמנית מצוין. היא הייתה לבושה במדים של הגרמנים. היה לה מכר יהודי מבין הגברים בחור סלובקי. היא מצאה עבורו מדי גרמנים. הם ניסו לברוח יחד. תפסו אותם אחרי שלושה ימים של מנוסה. באחד הערבים כשסידרו את הקומנדו שלנו שבא מן העבודה, הגרמנים הגיעו עם ג'יפים. את מלה העמידו במקום יותר גבוה. עמדו לתלות אותה ולנו אמרו שזה עונש למי שמנסה לברוח. מלה חתכה לעצמה את הורידים בעזרת סכין גילוח שהיה ברשותה. הגרמנים לא הצליחו לתלות אותה והכניסו אותה חיה לקרמטוריום.
מלה הפכה לסמל לגבורה בבלגיה. בשנת 1981, כשביקרתי עם בעלי בבלגיה ראינו אנשים עונדים סרט שחור. שאלנו את האנשים מה פשרו של הסרט הזה, אנשים אמרו שזה יום זיכרון למלה, זהו היום בו תלו אותה.
כשהייתי חולה בטיפוס ואושפזתי בבית-החולים הקאפו שלחה את מלה לבדוק מה קורה איתי, לאחר שהתברר שנשארתי אחרונה מן הסלקציה. מלה עזרה לי לחזור חזרה למגורים בלאגר B.
צעדת המוות
ב-18 בדצמבר 1945 אמרו לנו שיהיה פינוי של המחנה, ושנתכונן לצאת לדרך. השתדלנו להצטייד בלבוש חם. אני הייתי לבושה טוב, עם מעיל פרווה ונעליים טובות לרגליי. כך יצאנו לדרך.שמחנו שאנחנו יוצאות במו רגלינו מאושוויץ, אך לא ידענו לאן מועדות פנינו. זאת הייתה צעדת המוות בשיא החורף המושלג והקשה. חילקו לנו קצת פרוסות לחם. אך אי אפשר היה לאכול אותן. הן קפאו. אני אף שברתי מספר שיניים כשניסיתי לנגוס בלחם הקפוא. חוץ מזה לא קיבלנו לא אוכל ולא מים.הלכנו שלושה ארבעה ימים. עברנו את כל האובר שלזיה בשלג. מהכפרים יצאו מדי פעם אנשים לתת לנו כוס חלב, אך הגרמנים הרחיקו אותם ביריות. כל הדרך ראינו גופות בצד הדרך. אלה שלא היו מסוגלים ללכת הגרמנים ירו בהם. הגענו לבסוף לגלייוויצה בגרמניה (כיום ברסלאו וורוצלב בפולין) בלילה.ראינו אווירונים שהגיעו להפציץ. אמרו לנו להסתתר בחפירות. בבוקר היה לנו קשה מאוד לקום. הכל היה רטוב ולח. שם ארגנו אותנו ברכבות פתוחות של קרונות פחם. שוב לא קיבלנו אוכל. הדבר היחיד שיכולנו לעשות הוא לאסוף את השלג שעל בגדינו ולאכול אותו. גם השלג הזה היה בעל ערך מיוחד. הבנות היכו אחת את השנייה שאף אחת לא תעז לגנוב את השלג שעל בגדיה. כשהתעוררנו בבוקר היינו שחורות מהשלג שהתערבב בפחם שנשאר בקרון.כך נסענו במהלך יומיים.עברנו את פרנקפורט-אמאודר, שם עצרנו למשך שעתיים. בינתיים האס.אסים ניצלו את הזמן לרחצה. אנחנו ביקשנו מהם אוכל, והם פוררו חתיכות פרוסות לחם והעיפו לעברנו. אנחנו שהיינו כה רעבות, נלחמו על כל פירור.
המחנות האחרונים רבנסברוק ונוישטאטגלבה
לאחר יומיים הגענו לרבנסברוק. חצי מן הבנות הורדו למחנה זה השוכן צפונית לברלין, גם אני הייתי ביניהן. החלק השני המשיך לברגן-בלזן. התנאים במחנה שלנו היו מאוד קשים. זה היה מחנה נשים, שיכנו שם גם נוצריות וגם יהודיות. הנוצריות היו אסירות פוליטיות. שיכנו אותנו באוהל גדול. התנאים היו גרועים. בקושי קיבלנו מעט אוכל. האוהל לא היה מאוורר, לא היו בו חלונות. היה מאוד מחניק. רק בלילה הוציאו אותנו לנשום קצת אוויר.בשעה שלוש לפנות בוקר היינו יוצאות למסדר ובידינו קרשי המיטה,כי חיינו בחשש שמא מישהו יתפוס את המיטה שלנו ולא יהיה לנו איפה לישון. כן,הגענו עד למצבים אבסורדיים.
במחנה זה לא עבדנו. אחרי שבעה שבועות העבירו אותנו למחנה אחר בנוישטאטגלבה שבמקלנבורג , מחנה קטן. יצאו לעבוד רק אלו שהיו נעליים לרגליהן. אני הוכרחתי לצאת והמשימה הייתה לכסות מטוסים בשדה-התעופה לצורך הסוואה. הצלחנו לכסות מטוס אחד ולמלא בו דלק. והאס.אס. אמרה לנו למשוך ולהעביר את האווירון לכיוון יער ששכן ליד שדה-התעופה. פתאום התחילה הפצצה של מטוסים על שדה התעופה. האס. אס. אמרה לנו להסתתר מתחת לעצים. כתוצאה מן ההפצצות היער התלקח וכולנו התפללנו כי פחדנו שנישרף. כל היער בער. הבנות שנשארו במחנה חשבו שאנחנו כבר נשרפנו. ואנחנו שראינו להבות בכיוון המחנה, חשבנו שהבנות שנשארו במחנה נשרפו. הייתה חרדה מאוד גדולה. כשחזרנו חזרה למחנה ושוב התראינו כל הבנות התחבקנו והתנשקנו, ואני אמרתי שאם עברנו גם את החוויה הקשה הזו זה סימן שנינצל ונשתחרר. זה היה בערך ב-23 באפריל 1945.הסתבר שבאותו יום חל יום ההולדת של היטלר ולכן בנות הברית התקיפו את ברלין ואת שדה התעופה בו עבדנו. בימים הבאים יצאנו לעבוד בבניית ביצורים. הייתי מאוד חלשה, העצמות שלי היו נפגשות ומשתפשפות בשעת ההליכה. בקושי יכולתי לשאת את המעדר ובכיתי מרוב כאב. בחורה אחת בשם פלורה אלבלדס עזרה לי לשאת את המעדר. לעבודה ליוו אותנו קציני וורמאכט שהיו נכי מלחמה. אחד היה בלי יד, אחר היה בלי רגל. הם התייחסו אלינו יפה ואפילו חלקו אתנו את האוכל שלהם, כי ידעו שאנחנו מאוד רעבות. הם גם לא הקפידו שנעבוד קשה מדי. רק כשנערכה ביקורת, עשינו את עצמנו עובדות. זה היה סוף המלחמה. נעלו אותנו בתוך אחד הצריפים, במחנה היו ארבעה צריפים בכל צריף 4 חדרים ובכל חדר 80 איש. בחדר הזה יכולנו רק לעמוד. לא הייתה אפשרות לנוח היינו מלאות כינים. העברנו את הזמן בהמתת הכינים. כך ספרנו אלפי כינים. לילה אחד לא יכולתי יותר לעמוד. רציתי לישר את הגוף והלכתי לשכב על רצפת המסדרון. בנות שעברו בדרך לשירותים דרכו עליי, שום דבר כבר לא הפריע לי מרוב עייפות. היה לי ספל מתכת שלתוכו יצקו לנו מעט אוכל. הספל הזה שימש ככרית שלי. היו לי שלוש טבעות שהצלחתי להבריח מברז'ינקה ונתתי בכל פעם טבעת לבנות שהיה להן אומץ ללכת למטבח ולהשיג אוכל תמורת הטבעות. הן היו מביאות איזה תפוח אדמה או קולורבי. היינו חותכות את הירק לחתיכות ומתחלקות. יום אחד כשהיינו נעולות בחדרים היו שמועות שכל השומרים הגרמנים ברחו. גם האסירות הגרמניות ששהו במקום והיו אסירות מסוכנות, נעלמו מן המקום. בחורה יווניה אחת ששמה מרי, היה לה עדיין כוח, פרצה את חלון הצריף בעזרת שרפרף שהיה בצריף. היא אף הצליחה לשבור את הסורגים. כולנו קפצנו החוצה וראינו שאין שומרים, התחבקנו והתנשקנו והבנו שנגמרה המלחמה. אחר-הצהריים הגיעו כוחות של הרוסים, הם חתכו את גדרות התייל, ואמרו לנו שאנחנו משוחררות. יצאנו מחוץ למחנה, אך מיד חזרנו כיוון שנשמעו יריות מכל עבר. פחדנו מהרוסים. היו שמועות שהם מנצלים בנות ולא רצינו ללכת איתם. זה היה ב-2 במאי 1945. למחרת הגיעו הכוחות של האמריקאים, אך הם התפזרו אחרי מספר ימים.
מה עושים בתום המלחמה?
בימים הבאים הלכנו לעיר נוישטאטגלבה שהייתה נטושה, פרצנו לחנויות, נכנסנו לבתים היפים והמסודרים שלהם. זרענו הרס, הרסנו ושברנו כל מה שיכולנו. אספנו מצרכים, אך לא היה לנו כוח לגרור אותם למחנה, כך פרקנו עול במשך שלושה ימים. באותו זמן ישנו בצריפים של אנשי האס. אס. שם היו תנאים יותר טובים. הרוסים לא דאגו לנו במיוחד. הבנות פרצו את מחסני המזון ואכלו מכל הבא ליד. כולן קיבלו שלשול, זה היה מסוכן ביותר, כי בנות רבות נפטרו בסופו של דבר, כתוצאה מהאכילה הלא מבוקרת הזו. אני תפסתי רק חתיכת מרגרינה ומצצתי אותה. תקופה זו נמשכה שמונה ימים. אמרו לנו שהאמריקאים נמצאים במרחק של 8 קילומטר. התחלנו ללכת לכיוון הכוחות האמריקאים, אך גם להם לא שום סידור בשבילנו. ישנו תחת כיפת השמיים. לא רק אנחנו, כל אלה שהסתובבו בדרכים. פגשנו פליטים צרפתים, איטלקים, הייתה שמחה וששון בדרכים. האיטלקים הופיעו עם גיטרות, לא ברור מהיכן הביאו אותם. הם ניגנו ושרו. לאחר מכן התארגנו, ולקחו אותנו ללובק.
מחנות מעבר: צ'רצ'יל-קמפ וטיטו-קמפ
אמרו לנו שאנחנו שייכים לפליטים הבלקנים הנמצאים במחנה שנקרא "צ'רצ'יל קאמפ" החלטנו ללכת לשם. הלכנו ברגל, תפסנו חמור שעליו העמסנו את מעט חפצינו, לאזני החמור הצמדנו את דגל יוון. אלתרנו גם דגלים יוונים קטנים מחתיכות בד והצמדנו אותם לבגדינו כדי שיזהו אותנו. הגענו לצ'רצ'יל קאמפ ושמענו שמדברים לאדינו. אני ייצגתי את הקבוצה. אמרתי שאנחנו בנות יווניות דוברות לאדינו. מסתבר שהם היו קבוצה גדולה של חיילים יהודים מיוגוסלביה שנלקחו בשבי בזמן המלחמה. הם השתחררו כמונו. הסתדרנו יפה עם החיילים האלה, הם דאגו לנו. אני זוכרת אחדים מהם, כמו אלפרד מלמד שכיום גר בווינה והוא מהנדס. אשר אשרוביץ מבלגרד שהגיע גם לארץ ועבד בבית-חולים השרון. אלקלעי מסקופיה ואדון משיח מבלגרד. במחנה הזה היו פליטים מכל ארצות אירופה. שם מיינו את כל יוצאי הבלקן, יוונים בולגרים ויוגוסלבים, והעבירו אותנו לטיטו-קמפ שבנימבורג. במחנה זה טיפלו בנו יפה. ביקרו אותנו רופאים, בדקו אותנו. התפתח הווי במחנה: היה עיתון קיר שהתפרסם. הפליטים כתבו רשמים וכתבות. גם אני כתבתי כתבה על תפקידה של האישה היהודייה במהלך מלחמת העולם השנייה. היו שמועות שנחזור לארצות מוצאנו, ואכן הגיע נספח יווני שהודיע לנו שנחזור חזרה ליוון דרך בלגיה. התחלנו להתכונן. עדיין לא היו לנו בגדים ולבנים ראויים. אחת הבנות אלגרה קמחי, יצאה עם מפקד המחנה לעיר הנובר לקנות לנו בגדים ולבנים. אלגרה לא שבה היא נדרסה בתאונת דרכים. היה לנו עצוב נורא, קברנו אותה בעיר ליזה בגרמניה. אני הספדתי אותה בשפת הלדינו כדי שכולם יבינו.
סיפורה של אלגרה
דברים לזכרה של אלגרה קמחי ז"ל, שניצלה ממחנות ההשמדה.
אך נספתה בתאונה מיד לאחר השחרור (מפי פרידה מדינה קובו).
ברצוני לספר על חברתי אלגרה קמחי וסופה הטראגי. אלגרה הייתה שותפתי ל"מסע המוות". הגענו יחד לאושוויץ באותו משלוח מסלוניקי במרץ 1943. נשלחנו יחד לקרנטינה ולאחר מכן עבדנו יחד ב"קנדה קומנדו", גם את צעדת המוות צעדנו יחד ולאחר מכן הועברנו לשני המחנות האחרונים בגרמניה:"רוונסברוק", ו"נוישטאד גלבה" ששם השתחררנו.
אלגרה הייתה בת למשפחה מכובדת וידועה בסלוניקי, סוחרי ויבואני בקר ובשר מיוגוסלביה. היא הייתה בחורה פקחית ועליזה ואהבה לעזור לבנות היווניות איתן עבדנו .במחנה האחרון בו שהיינו "נוישטאד גלבה", נצלנו 26 בחורות בנות יוון ע"י הרוסים. פחדנו מאוד מהרוסים שאף לא דאגו לנו למזון. התארגנו יחד והתחלנו ללכת ברגל כשמצב בריאותנו היה מאוד ירוד. השתדלנו להגיע לכוחות האמריקאים בהם בטחנו יותר. נאמר לנו שאנחנו שייכים לקבוצת הניצולים של הבלקן. הלכנו ברגל שלושה ימים ועברנו את נהר האלבה על גשרי שרשראות זמניים שהקימו האמריקאים. בלילה ישנו תחת כפת השמיים ובדרך פגשנו ניצולים רבים שחיפשו מקום לינה. לבסוף, הגענו למחנה בשם "טיטו קמפ".
אני הייתי דוברת הקבוצה, היות ושלטתי בהרבה שפות כולל גרמנית. כשעברנו בשער המחנה שמעתי שמדברים לאדינו באחד המבנים, הקשתי על חלון המבנה והצגתי את עצמי ואת הקבוצה. מסתבר שהיו במחנה זה 400 קצינים מיוגוסלביה שנלחמו לצד בנות הברית נגד הגרמנים וביניהם היו גם יהודים ממוצא ספרדי. הקבוצה הזו נלקחה בשבי וכך ניצלו. הם התנהגו עמנו יפה ודאגו למחסורנו. למקום הגיע יום אחד לפתע נספח צבאי יווני שדאג לרשום את פרטינו ונאמר לנו שאנו מיועדות לחזור חזרה ליוון.
לא היו לנו בגדים ולבנים להחלפה וקצין יהודי אחד בשם אלפרד מלמד התנדב לקחת את אלגרה עמו כדי לקנות לנו בגדים.
הוא הרכיב את אלגרה על אופנוע. אלגרה ישבה מאחור ובמהלך הנסיעה החצאית הארוכה והרחבה שלה נתפסה בגלגלי מכונית שנסעה לצדם ,המכונית גררה אותה כ – 60 מטר. היא נפצעה קשה וקיבלה גם שטף דם במוח, מצבה היה קריטי ולאחר 3 ימים היא נפטרה. קברנו אותה בבית הקברות המקומי בעיירה ליזה הקרובה להנובר.
אחד הקצינים היהודים בשם משיח קרא קדיש ואני הספדתי אותה בלאדינו. כשדימיתי את חייה לחיי הורד, כה יפה הייתה וכה קצרים היו ימייה.
אלגרה הצליחה להגיע לשחרור המיוחל ממחנות המוות, אך לצערנו לא זכתה להינות מחיי החופש, היא נפטרה ונקברה בודדה באדמת נכר. יהא זכרה ברוך.
פתיחה
נולדתי ב-24 באפריל 1921 לשמואל ורוזה מדינה בעיר סלוניקי שביוון. היינו חמישה ילדים, ויקטוריה הבכורה, מנטש (מרדכי), מארי, פרידה (פרמוזה), מוריס-מוריקוס (משה) הצעיר. שמי היה פרמוזה עד גיל 4. בתקופה זו התחלתי לבקר בגן-ילדים איטלקי, הגננת התחילה לקרוא לי פרידה ומאז השם הזה המשיך ללוות אותי.
אחותי ויקטוריה נישאה למבורך פלורנטין בשנת 1934 ,מיד לאחר מכן הם עלו לארץ ישראל והתישבו בתל-אביב ,בשכונת פלורנטין.
אבא סוחר ביצים ידוע
אבא היה סוחר ידוע, סחר בביצים בכל אירופה, היה מייצא ביצים בכמויות עצומות. הביצים נארזו בארגזים מיוחדים, והסחורה נשלחה לכל אירופה, בעיקר לאיטליה גרמניה ואנגליה. היה לבית המסחר של אבי ושותפיו, סניף באתונה וסניף בברצלונה שבספרד. כשנולדנו גרנו בריו (רחוב) פראנק, ברחוב הזה היה בית-ספר איטלקי וצרפתי, הקתדרלה הקאתולית הגדולה, וכן תושבים רבים ממוצא איטלקי צרפתי וגרמני.
הווי החיים שלנו בסלוניקי
בילדותי הבית נשרף ולכן עברנו לרחוב וניזלוס 65, בית יפה ומודרני בן 5 קומות. במרכז העיר. אנחנו גרנו בדירה גדולה מאוד באחת הקומות. רחוב וניזלוס הוא רחוב מרכזי שיורד לכיוון הים ומסתיים בככר החרות ( פאלאטיה אלפטריה). בבית זה גרנו ארבע משפחות יהודיות ומשפחה אחת נוצרית. המשפחות היהודיות – משפחת קריספין ומשפחת אנג'ל – שותפיו של אבא בבית המסחר. השותפים של אבא היו בעלי בית הדירות הזה שבו התגוררנו. משפחה נוספת משפחת כהן – סלומון ורג'ינה ובתם רשליקה, שהיום נשואה להיינץ קוניו. המשפחה שלנו, משפחת מדינה, חיה באושר וביחסי שכנות קרובים עם המשפחות השכנות – עד הגירוש למחנות ההשמדה. משפחות אנג'ל וכהן ברחו לאתונה וניצלו. יש לי איתם קשר חם עד היום. משפחת אנג'ל חיה בארגנטינה, הבת התחתנה וכיום שמה לילי מוסצ'ה. משפחת כהן חזרה לסלוניקי, הייתי בקשר עם ההורים עד שנפטרו. כיום אני בקשר עם בתם שלי קוניו, שאף אירחה אותי ואת בנותיי בטיול שורשים שערכנו ביוני 1997 .
לפני המלחמה היו לנו חיים טובים, גדלנו באושר ועושר
הבית היה חופשי, היינו מסורתיים: שמרנו כשרות וכיבדנו את השבת, חגגנו את כל החגים היהודיים וידענו שאנחנו יהודים טובים. ההורים שלנו עשו הרבה מעשי צדקה. גם אני ואחותי הלכנו לבשל במוסדות יהודיים שהכינו מזון ליהודים עניים ויתומים. בזמן המלחמה היה רעב גדול בסלוניקי. רבים מתו מקור ומרעב. לא היה ניתן לקנות מזון, ולא היה מסחר בחנויות. כל החנויות למוצרי בשר ומוצרי מכולת נסגרו. למי שהיה כסף יכול היה לקנות בשוק שחור, לכן העניים סבלו מאוד. זכור לי שיום אחד אימא האכילה בביתנו 23 איש. היא בשלה והכניסה דרך המטבח, הכניסה אחורית לבניין נזקקים ,ונתנה לכל אחד צלחת מרק, שעועית ובשר ופרוסת לחם. המזון הזה היה יקר ערך.
היחסים בין המשפחות היהודיות והנוצריות
המשפחה המורחבת שלנו הייתה מאוד גדולה. היינו בקשר עם כל הקרובים ועם הרבה חברים. תמיד היו שמחה ואהבה בבית. אירחנו את הקרובים והתארחנו אצל בני משפחה. אבא היה אדם תרבותי ומכניס אורחים. יצאנו לטיולים ובקיץ יצאנו לחודשיים, למקום יפה כדי לנוח ולהשתעשע. נהגנו לבקר בתיאטרון ובאופרה, היינו מעורבים בתרבות המקומית. רחוב וניזלוס, בו גרנו, היה רחוב מעורב של יהודים ונוצרים היינו בקשר טוב עם כל השכנים ברחוב.
לפני המלחמה לא הרגשנו באנטישמיות מצד האוכלוסייה המקומית, אני הייתי בימק"א ובצופים, רוב החניכים היו נוצרים. החברים היו מגיעים אלי הביתה, חופשי. בימי ראשון נהגנו לצאת כל המשפחה יחד לטייל או לאכול במסעדה. בימות הקיץ בערבים נהגנו ללכת לקולנוע פתוח תחת כיפת השמיים שהיה ערוך כמו בית קפה, שם התכנסו משפחות משפחות סביב שולחנות. הזמנו כיבוד וצפינו בסרטים. הכרנו את כל המשפחות היהודיות מקרב יהודי סלוניקי. הרגשנו שייכים למקום ולא זרים.
לימודים והשכלה
למדתי בבית-ספר צרפתי יהודי "אליאנס" - 8 שנים. שם היה מורה לעברית ששמו היה אדון טזרטס. הוא לימד אותנו לקרוא לכתוב וגם דקדוק עברי. לא כולם אהבו ללמוד עברית. וחלק מן התלמידים גם ברחו מן השיעור. למדנו מאותו ספר מכתה א' עד ו' ובאמת לא הבנו מה למדנו. הוא היה נותן לנו לקרוא בתנ"ך וללמוד בעל-פה. יום אחד החלטנו להכריז שביתה ואף אחד לא הגיע לשיעור עברית. לא היינו מסוגלים ללמוד בעל-פה. הזכרון היחיד שלי מלימודי העברית היה "קריאת שמע" את זה אמרנו פעמיים ביום בבוקר ולפני השינה. את ההגדה של פסח הוא לימד בלדינו, וזה היה מובן. בשיעורים הוא הסביר את הנלמד בלדינו, וכשכעס על הכתה שלא למדה, נהג לומר, שהוא מלמד רק את מדינה, מולכו וקומפניה.
לאחר סיום בית הספר אליאנס למדתי בליסיאום (תיכון) הצרפתי בית-ספר תיכון – 4 שנים. כל אחיי למדו בבתי-ספר פרטיים לועזיים. אחותי הגדולה ויקטוריה למדה בבית-ספר של הנזירות הצרפתיות. אחי מנטש למד גם הוא בבית-הספר של הנזירים. מארי למדה בגימנסיה "נוקה" גימנסיה יוונית פרטית לילדי עשירים. אחי הקטן מוריס למד באליאנס ובבית-ספר "ואלאיאני" שגם הוא היה בית-ספר פרטי.
בשנת 1940, לאחר סיום הלמודים בתיכון נרשמתי ללמודי אנגלית מתקדמים בבית הספר האמריקאי. שנת הלמודים לא נפתחה מכיוון שהחלה המלחמה עם האיטלקים,ולצערי נאלצתי להפסיק את למודי.עד לגרוש לפולין למדתי את ילדי השכנים את כל מקצועות הלמוד ובמיוחד אנגלית וצרפתית. זאת מכיוון שמוסדות הלמוד נסגרו ולא היתה מסגרת למודים מסודרת.
משחקים והווי חיים של הילדים
בילדותי שחקתי ברחוב עם חברים נוצרים ויהודים ללא הבדל. כששיחקנו עם הילדים היהודים, דיברנו צרפתית תוך כדי משחק וגם רבנו בצרפתית. היו לנו שירים בצרפתית. המשחקים: חמש אבנים, קפיצה על חבל. הצגנו הצגה עם ילדי השכונה: "החולה המדומה" של מולייר בצרפתית, מכרנו כרטיסים לשכנים והכנו כיבוד.
הילדות הייתה יפה.בבית דיברנו לדינו וגם צרפתית. כל הברכות היומיומיות בבית היו בצרפתית. בונ-ז'ור (יום טוב) בון-סואר (ערב טוב) בון-א- פטי (בתאבון). התלבשנו מאוד אלגנטי. הייתה לנו תופרת בית שתפרה שמלות ובגדים לכולנו. כשיצאנו לרחוב נהגנו להתלבש טוב. התאמנו כובע לכל עונה. החלפנו כובעים ארבע פעמים בשנה בהתאם לעונה.
הכנות לפסח
חודש לפני פסח התחלנו את ההכנות: הכשרנו את המזון, טחנו סוכר פלפל ומלח, את הדבש בישלנו וסיננו, הכל הוכנס לחדר נקי שבו אוכסן הציוד לפסח. הכל היה צריך להיות כשר. את המצות קנינו בארגזים גדולים. המצה הייתה גדולה וארוכה. לא אכלנו אורז, שעועית או תפוחי-אדמה, רק ירקות, בשר, עופות ודגים. את הכבד המבושל טחנו עם אגוזים ויין כדי שיחזיק מעמד ללא קירור. כך בישלנו גם את הדגים עם אגוזים ויין. גבינה לא קנינו כי היא לא הייתה כשרה. את ההגדה של פסח שרנו בלדינו מההתחלה ועד הסוף. הבית היה מקושט. השתמשנו בסרוויסים יפים, סכו"ם כלי כסף, פמוטים יפים, כמו שרואים בית מסורתי בקולנוע. גם אחרי האוכל הקפדנו לשיר את שירי ההגדה: חד-גדיא (בלדינו-אל קברטיקו קה לו מרקו מי פדרה...).
יום שישי בבית משפחתי
התכנסנו בבית המשפחה לקידוש של שבת ולארוחת-הערב. אחי הגדול הקפיד לא לצאת כמנהג הצעירים, ונשאר בבית לעונג שבת. היה כבוד להורים.
מלחמה עם האיטלקים
אצלנו המלחמה החלה ב-28 באוקטובר 1940, זכור שהכל התחיל בשעה מוקדמת בבוקר. אנחנו הילדים עוד היינו במיטות. אימא התעוררה ראשונה וקראה לנו: "בנות מה אני שומעת? מוכרי העיתונים ברחוב צועקים: מלחמה עם איטליה, קומו ונראה מה מתרחש?" קמנו וראינו ברחוב וניזלוס, הרחוב שלנו, גדודים עוברים עם תזמורת, המנגנת שירי לכת, לציין מצעד למלחמה. כבר באותו יום היו הפצצות. האיטלקים טסו במטוסים עם סמלים של היוונים. חשבנו שמדובר באווירונים יווניים. לרחוב יצאו וותיקי המלחמות הקודמות לעודד ולהפגין סולידריות עם הלוחמים היוונים. באותו יום נהרגו 50 איש מביניהם. המלחמה הייתה קשה. עיקר הקרבות נערכו בגבול בין אלבניה ליוון. האזור הזה מוקף בהרים גבוהים ומשוננים, הדרכים היו קשות, ניתן היה להילחם רק עם פרדות. ומי נלחם בגדוד הרגלים? יהודי סלוניקי שהתגייסו למלחמה. רוב החללים במלחמה היו יהודים. הגנרל הראשון שנפל במלחמה היה יהודי בשם פרזי, הוא היה מהאי חלקידה. מאוחר יותר האיטלקים הטילו פצצות על מחסני הנפט בבקשינה. הכל בער. אנשים נכנסו לפאניקה, התחילו לברוח מהעיר. אבא אמר שהמלחמה תארך זמן רב ואין מה לברוח. ובאמת תוך מספר ימים האנשים החלו לחזור חזרה. המטוסים היו מפציצים. כל יום היו לפחות שלוש מאות הרוגים. אנחנו הלכנו לבקר את הפצועים בבתי החולים והבאנו להם שי, סיגריות וממתקים. חבר משפחה שלנו ראול שאלתיאל התלווה אלינו וניגן על אקורדיון כדי לבדר את החיילים. חילקנו להם גם גרביים חמות. התכתבנו עם החיילים בחזית.
היוונים בגדו בנו
אנחנו היהודים היינו נאמנים ליוונים לטוב ולרע. לא היה מגיע לנו שיפקירו אותנו כך. כשנלקחנו ברגל לגטו "הברון הירש", היוונים יצאו למרפסות ברחוב אגנאטיה, מחאו כפיים ולעגו לנו. זה היה מבייש מאוד. היהודים בנו את העיר וגרמו לשגשוגה. הכל נוהל בידי היהודים: הנמל, הרכבות. היו זמנים שאוניה לא התקרבה לנמל בשבת, כי לא היו פועלים שיטפלו באוניות. רכבות לא נסעו בשבת. גם המסחר דמם בשבת ובחגי היהודים. ביום כיפור העיר הייתה מתה. במרכז העיר הבנקים היו משותקים.
סלוניקי נקראה "ירושלים דבלקן".
הקהילה היהודית בסלוניקי הייתה מאוד חמה ותומכת. המוסדות שלנו דאגו ליתומים ולעניים. היו לנו בתי-חולים, בתי-יתומים, מטבחים לנזקקים, מתנות לאביונים, בית-אבות, עיתונים יהודיים ותנועות נוער ציוניות. כשהייתה חתונה יהודית במקום להביא מתנות לחתן ולכלה נהגו לתת תרומות למוסדות הצדקה. זה פורסם בעיתון, מי תרם ולאיזה מוסד צדקה. בשנת 1930 היו בעיר כ-80,000 יהודים. בשנים 1930-1932 החלו היהודים להגר מסלוניקי, כי אירע פוגרום נגד היהודים והמשטר הפך אנטישמי, וגם היה משבר כלכלי עולמי. רבים הגרו לצרפת וחלק הגיעו לישראל. הייתה עלייה גדולה לישראל בשנים 1933-34. נשארנו כ-60,000 יהודים. ועדיין הנוכחות היהודית הורגשה בסלוניקי. היה לנו רב ראשי ובתי-כנסת בכל שכונה. מספרים שלפני השריפה הגדולה ב-1917 היו 32 קהילות ולכל קהילה בית-כנסת משלה.
אבא סיפר לנו לגנדה
האגדה על מייסד השושלת שלנו שמואל משה די מדינה, שכינויו היה המוהרשד"ם שחי במאה ה-16. הוא היה איש רוח, פילוסוף, בעל תשובות, ופסק הלכות רבות שמשתמשים בהם עד היום בבתי-הדין הרבניים. הוא נהג לנסוע לאיסטנבול, והאגדה מספרת שפעם שירד מן האנייה שמע שהלביאה של הסולטן ברחה מן הכלוב, וכל הסביבה הייתה מבוהלת (לסולטן היה מעין גן-חיות בחצרו) איש לא יכול היה לתפוס את הלביאה. מספרים שהמוהרשד"ם בחכמתו וברוחניות שלי ידע לעצור את הלביאה ולהחזירה חזרה לכלוב. הסולטן שאל אותו איך הוא יכול לגמול לו. והוא ענה שהקהילה היהודית שהגיעה מספרד נוצרה מ-32 קהילות, והוא מבקש שיבנו בתי-כנסת ל-32 הקהילות הללו. לדוגמה: קהילת קואנקה, קטלוניה, סרגוסה, מאיור, ארגון, קסטיליה ועוד. משפחתנו הייתה שייכת לקהילת אראגון.
הגרמנים נכנסים לסאלוניקי 12.04.1941
היוונים הצליחו להביס את האיטלקים בחלק הצפוני . האיטלקים עדיין שלטו בחלק הדרומי כאשר גרמניה נכנסה לצפון יוון. כשהגרמנים נכנסו לסלוניקי היה משבר גדול. היוונים חיכו שהגרמנים יגיעו דרך הגבול עם יגוסלביה, והם בנו את קו מטאקסס, בין בולגריה לטראקיה. אך הקרואטים נכנעו ואיפשרו לגרמנים לעבור בקלות. הגרמנים התקרבו מהר מאוד לסלוניקי מכיוון קרואטיה. הצבא היווני לא הצליח לעמוד מול הכוחות הגרמניים והתפרק מנשקו, החיילים פשטו את המדים וחזרו לבתיהם, או הסתתרו בכפרים. היו שמועות שהאמריקאים והאנגלים יגיעו לעזרת יוון, אך זה לא קרה במציאות. אף אווירון לא הגיע לעזרתנו. יהודים רבים חזרו מן החזית בדרך לא דרך. אחר-כך התחילה שיטת ההתשה של הגרמנים. הם היו מגיחים באווירונים 15 פעמים ביום, אך בזמן הזה עדיין לא הפציצו. אנחנו נכנסנו למקלטים גם ביום וגם בלילה. בביתנו לא היה מקלט תקני, ולכן ברחנו להסתתר במקלטים של הבתים ממול. זה היה בזמן החורף, ירד שלג והיה קר, הכבישים קפאו וזכור לי שתוך כדי ריצה למקלט החלקנו על השלג. בהתחלה ישנו במקלטים כששה שבועות. לא יצאנו. היינו מבוהלים. כשהגרמנים נכנסו הם עברו דרך הרחוב שלנו בטנקים. היוונים הנוצרים יצאו למרפסות וקיבלו אותם בפרחים. לנו הם סימנו תנועת אגרוף. כבר למחרת השכנים הנוצרים שלנו, באו אלינו ואמרו שאם יש לנו כסף או זהב ותכשיטים, שניתן להם כדי שישמרו לנו, כי הגרמנים יקחו לנו הכל. הגרמנים נהגו לשבת בבתי-הקפה. באותה תקופה עוד היה הרבה אוכל, וחיי המסחר היו רגילים. הגרמנים שראו שיש שפע, והם הגיעו רעבים, החלו להחרים מזון מכל החנויות וממחסני המזון. התחיל מסחר בשוק שחור. כל דברי האוכל נעלמו מן השוק, המצב החמיר, אנשים הגיעו לפת-לחם. היו אנשים שמכרו הכל כדי לקנות אוכל. עד 1942 לא היו חוקים מיוחדים ביחס ליהודים. ב-1942 התקבל חוק שכולם צריכים למסור את מקלטי הרדיו שלהם, גם היהודים וגם הנוצרים, ומכשירי הטלפון נותקו.
הר יוזף – הקצין הגרמני
בכל בית יהודי שוכן קצין וורמאכט גרמני. בביתנו, בדירת משפחת כהן, שוכן הקצין, הר יוזף ריינצהופר ממינכן. הוא היה סך הכל אדם טוב. הוא היה מורה בבית-ספר. לאחר המלחמה יצרתי איתו קשר, והתכתבנו תקופה מסוימת. לא ידענו לאיזו מחלקה הוא היה שייך. על הכומתה שלו היה סמל של גולגולת. לאחר מכן הסתבר לי שהוא השתייך לאחת הקבוצות של האס. אסים הכי קשים. אך באותו זמן לא הרגשנו ברוע מצדו, הוא היה אצלנו כחלק מן המשפחה. אכל איתנו, טייל איתנו, שיחקנו יחד. לפעמים היו באים אליו אורחים, חברים שלו מבית-הספר בגרמניה. גם אותם אירחנו. הם היו מלאי פליאה על השפה שדיברנו בבית. מה זה ספניול? ומה זה ספאניש? הסברנו להם שאנחנו יהודים ממגורשי ספרד. שהגענו לבלקן. אני ביקשתי מהר יוזף שילמד אותי גרמנית. קניתי ספרים ולמדתי בעזרתו. אני היחידה שתקשרתי אתו, מכיוון שידעתי אנגלית, ויש דמיון בין מלים באנגלית ובגרמנית.
ב1942 הופעלו חוקי נירנברג נגד היהודים
הגרמנים נטפלו בעיקר ליהודים שגרו בפרברים. הם היו הולכים לבדוק את מצב הניקיון בבתיהם. אם משהו לא מצא חן בעיניהם, הם היו מוליכים אותם בשיירות לבתי-מרחץ ומגלחים את שער ראשם. השפילו אותם ובעיקר זרעו פאניקה בינינו- היהודים בעיר. לאחר-מכן לקחו את הצעירים לעבודות פרך. האחים שלי לא הלכו. אחי הגדול פדה עצמו בכסף. אחי הצעיר מוריס היה צעיר מדי (15).
השבת השחורה
באוגוסט 1942 אספו את הגברים הצעירים, בכיכר החרות (פאלאטיה אלפטריה), כדי לרשום אותם לעבודות פרך. היהודים באו במיטב בגדיהם. זה היה יום קיצי חם מאוד. הם העמידו אותם שעות בשמש. ערכו להם תרגילי התעמלות ולעגו להם. גם היוונים הצטרפו לעומדים מהצד והלועגים. זה היה מרגיז ומשפיל. הבנו שיש אנטישמיות והיוונים משתפים פעולה עם הגרמנים.
הריסת בית הקברות היהודי במרכז העיר
באותה תקופה הרסו לנו את בית-הקברות היהודי המפורסם של סלוניקי, בו היו קבורים הרבה אנשי רוח שהגיעו לסלוניקי לאחר גרוש ספרד במאה ה-15 וה-16. זה היה אירוע טראומטי. בית הקברות בזמן זה כמעט והגיע למרכז העיר, כי העיר התרחבה בינתיים. היוונים שמאוד רצו את האדמות הללו. לא העזו להעביר את בית הקברות כי היהודים היו רבים וחשובים בעיר. הם חיכו להזדמנות כדי להרוס את בית-הקברות ועשו יד אחת עם הגרמנים. היהודים העבירו מצבות וקברים לחלקה חדשה שניתנה לנו בקצה העיר. זכור לי שאבא והדוד שלי העבירו את הקבר של המוהרשד"ם. את העצמות שהוציאו מן הקברים קברו בקבר אחים ועל חורבות בית הקברות בנו לאחר המלחמה את האוניברסיטה של סלוניקי.
החיים לפני הגירוש
היהודים רוכזו במרכז העיר בשני גטאות פתוחים, ובגטו אחד סגור שהיה קרוב לפסי הרכבת שנקרא :שכונת הברון הירש שכונת היהודים. החיים היו קשים, היה קשה מאוד להשיג אוכל. מצרכי אוכל הושגו במחיר מאוד יקר. הרחוב שלנו, רחוב וניזלוס, היה חלק מן הגטו הפתוח. אנחנו נשארנו ברחוב וניזלוס, בדירתנו, עד הגרוש. בחודש האחרון לא יצאנו מן הבתים. ענדנו את הטלאי הצהוב. אסרו עלינו להסתובב בעיר. לא יכולנו לתקשר עם הקרובים שלנו שגרו בשכונות אחרות. הקהילה עזרה לנו ליצור קשר עם המשפחות שלנו. על בתי הכנסת תלו מודעות, בהם היה מצוין שמי שרוצה לבקר את קרוביו בשכונה מסוימת ירשום את שמו, ואז יצאו בקבוצות מאורגנות מלוות בשמירה לביקורים. המסלול נעשה ברגל, אסרו עלינו לנסוע במכוניות או בתחבורה ציבורית. אפילו הרב קורץ, רב הקהילה, הלך ברגל. הוא רצה לעודד אותנו שלא נפחד. הוא בא לבית-הכנסת ברחוב סנגרו ואמר שאם היהודים יעביר סכום של מאתיים אלף לירות זהב, לא יעבירו אותנו לקראקוב שבפולין. באותה תקופה לא ידענו עדיין על קיומה של אושוויץ. מכרו לנו תעודות עם מקומות מגורים, כאילו אנחנו עוברים לגור בקראקוב. הרב קורץ הגיע לסלוניקי מוורשה עוד לפני המלחמה. הוא היה אדם מודרני, מלומד, ידע לנאום ביוונית עתיקה. היה לו קשר עם כל המרצים של האוניברסיטאות ביוון ובדרך-כלל נהגו כלפיו בכבוד. אך בסוף הוא היה זה שמסר את שמות כל יהודי סלוניקי שהיו בקהילה לגרמנים ובכך קרב את קיצנו. הוא נתן חסינות ל-50 איש שהיו מקורבי הקהילה, הם ניצלו יחד איתו. הם נלקחו לברגן-בלזן כשבויים פוליטיים. הרב קורץ ערך את כל המשא ומתן עם הגרמנים. ידענו שהוא גם נסע לגרמניה ונטל חלק בשיחות והחלטות. לי נודע על מה שמתרחש בגרמניה באמצעות ספרים. הייתה לי חברת ילדות ששמה נינה מולכו. אביה מיכאל מולכו היה היסטוריון. ואני הייתי בת בית בביתם. היות שידעתי אנגלית מעולה אדון מולכו ביקש ממני שאתרגם לו ספר היסטורי שיצא באנגלית. בספר סופר על ההיסטוריה היהודית מתקופת האבות עד ימי עליית הנאצים. אני תרגמתי לו את הספר סימולטנית מאנגלית ללדינו, והוא היה משתמש בקטעים שעניינו אותו לצרכי מחקר. יום אחד הגרמנים הגיעו והחרימו לו את הספרייה. הייתה לו ספרייה גדולה וחשובה. הוא אסף ספרים עתיקים בני 400 שנה שעסקו בתולדות היהדות. את הספר האחרון שכתב באותה תקופה, שהיה למעשה נגד הגרמנים הוא הצליח להסתיר בתנור, זה היה המקום היחידי שבו הגרמנים לא חיפשו, וזה היה מזלו, אחרת היה מוצא להורג. באותה תקופה הגיעה לסלוניקי "קומנדו רוזנברג" מגרמניה, נאצים שבאו לחקור את היהודים. הם ידעו עברית מצוין. בראש השנה ראש הקבוצה רצה שאדון מולכו ילך אתו לבית-הכנסת אדון מולכו אמר שהם ידעו את סדר התפילות יותר טוב מן היהודים. הר יוזף נשאר אצלנו בבית כשלושה ארבעה חודשים. הוא עשה גם מעשה טוב בכך שהציל את עמנואל קרסו אחיה של גברת כהן שבדירתה הוא השתכן. מנואל היה מזכיר בקונסוליה האמריקאית הוא נעצר עם עוד שלושה חברים יהודים שעבדו אתו, והם הוכנסו לקליניקה של משוגעים, (ואיאנוס - שם הקליניקה). המקום הפך לבית-מעצר בזמן הגרמנים. דנו אותם למוות. בתקופה זו יוזף הקצין הגרמני הועבר ליוגוסלביה, אך בא לבקרנו מדי פעם. הוא הכיר את מנואל טוב, כי מנואל היה יוצא אתנו לטיולים וגם יוזף הצטרף. אני סיפרתי לו שמנואל עומד למות. הוא הלך לבקר אותו, והוציא אותו לאוורור קצר מן המעצר. לאחר שבוע שוב הגיע לשאול בשלומו ושאל אם שחררו אותו, אמרתי לו שעוד לא והוא הלך לשחרר אותו. את שלושת היהודים האחרים תלו. המשפחות של היהודים שנעצרו היו יושבים יומם וליל ליד הקליניקה הזאת שהפכה לבית-סוהר כדי לשמוע מה יקרה עם יקיריהם. איך שמנואל יצא מן המעצר הוא ברח עם אחותו לאתונה. את מנואל ואחותו פגשתי לאחר המלחמה, ועד לפני שנתיים עוד ידעתי מה קורה אתו. בינתיים הוא נפטר.
ידענו שהחורף בפולין קשה. העברנו כספים לשכנים היוונים שיקנו לנו בגדים ולבנים חמים וסדינים. היינו מתכננים תוכניות איך נחיה והכנו חבילות עם בגדי חורף לנסיעה לפולין.
המסע לפולין מתחיל
שמענו שמועות שנשלחים כבר טרנספורטים לפולין. בפרבר ליד תחנת הרכבת הייתה שכונה יהודית ששמה היה ברון הירש. הטרנספורט הראשון פינה את תושבי השכונה, וגם את היהודים שהוכנסו לבתי הסוהר סתם כך על פי החלטת הגרמנים.לדוגמא, משפחת קוניו שהיו דוברי גרמנית הוחזקו בבית הסוהר כדי שלא ישמעו סודות ויעבירו לשאר היהודים. אחרים נלקחו לבתי-סוהר כיון שתפסו אותם סוחרים בשוק שחור. נאמר לנו שנתכונן. יהיו עוד משלוחים לפולין. ב22 בפברואר 1943 יצא המשלוח הראשון. אנחנו יצאנו עם המשלוח של רחוב סינגרו ווינזלוס בסוף מרץ (המשלוח השלישי). חברים נוצרים הדליפו לנו באחת בלילה שבבוקר יקחו אותנו. אחי הגדול מנטש הוריד את הטלאי וברח אל חברים נוצרים. אנחנו יצאנו בחמש בבוקר. שכנים שלנו שכל לילה ברחו מן הבית והסתתרו אצל נוצרים לא יצאו איתנו. אנחנו לא ניסינו להסתתר. זה היה קשה. היינו צריכים למצוא אנשים אמינים, וגם היה דרוש כסף רב וזה היה מסוכן. אבא לא הסכים לברוח, אמר שנלך כולנו יחד עם כל היהודים. הגרמנים הוציאו אותנו מן הבית בצעקות. אנחנו היינו מוכנים סחבנו גם תיקים עם אוכל שאמא בישלה. היה תיק נוסף עם קוניאק, קוביות סוכר, שוקולד ועוד דברי מתיקה. צעדנו ברגל מרחק די גדול עד שהגענו לגטו "הברון הירש". שם חלקו אוכל שבושל עבור כולם,אך אנחנו אכלנו את האוכל של אמא מהבית. למחרת סידרו אותנו בשורות כדי לעלות לרכבות. הגרמנים צעקו עלינו שנוריד את כל הטבעות והתכשיטים ושנכניס אותם לשקים וסדינים שהונחו על הרצפה. מהשורה הוציאו צעירים ופינו אותם לבית-קפה סמוך. אמרו שיוציאו אותם לעבודות. גם את אחי מוריס הוציאו. באותו רגע שאמרו לנו לזרוק את הכסף והתכשיטים על הריצפה החלטנו להעביר אותם למוריס. וכך עשו גם שכנים ומכרים אחרים שהכירו אותו. כך שהיה לו די כסף. אמא נתנה צעקה שנחרטה עמוק בליבי: "מוריקוס לא אראה אותך יותר!" כולנו בכינו. זה היה רגע מאוד כואב ומרגש. מאותו רגע אמא לא הפסיקה לבכות וגם לא רצתה לאכול ולשתות במהלך הנסיעה לפולין. תחנת הרכבת הייתה ממש מול שכונת הברון הירש. עלינו על רכבות משא של בהמות. 93 איש בקרון סגור ומחניק. האנשים ניסו לעודד אחד את השני. כולנו בכינו. בפינה מסוימת פינו מקום לצרכים. זה היה מאוד לא נוח. מזמן לזמן נתנו לנו לרדת מהרכבת למספר דקות. אך לא העזנו לברוח ולעזוב את ההורים. פתאום נכנסו לרכבת ושאלו מי יודע גרמנית? הצבעתי ולקחו אותי לקרון של הקצינים. מסתבר שהם רצו שאטליא את החורים בגרביהם. כל אחד מהם הסיר את הגרביים ואני תיקנתי אותם. הקרון שלהם היה מואר. יכולתי גם לראות את הדרך. נתנו לי ארוחת-צהריים, צלחת עם מרק ירקות עם עוף. לאחר כשעתיים כשסיימתי לתפור, החזירו אותי לקרון. ההורים שמחו שראו אותי שוב. מדי מספר שעות פתחו חלון ברכבת כדי לאוורר וכך יכולתי לראות את הדרך. ראיתי את בלגרד, את הדנובה, הנהר היה מלא סירות מפרש. עברנו את אוסטריה והונגריה, נופים יפים ראיתי בדרך.
התחנה הבאה - אושוויץ
אחרי תשעה ימים. הגענו לפולין. לאושוויץ. הגענו בלילה בחושך. הכל היה מואר. הורו לנו לכתוב את שמותינו על כל החפצים. ביקשו שנשאיר את החפצים על הרמפה, ואחר-כך יחזירו לנו אותם. למקום הגיעו קציני אס.אס. דוברי צרפתית. הם ידעו שהסלוניקאים דוברי צרפתית וכך יבינו את השפה. ניתנה הוראה שכל המבוגרים והילדים יעברו לצד שמאל, והצעירים לצד ימין. למבוגרים ולילדים נאמר שהם יסעו למחנה ברכב, והצעירים ילכו ברגל. מספר פעמים ניסיתי לעבור לצד שמאל, ואמרתי להם שאני נשואה. הייתה לי טבעת זהב עבה. אבא הכין לכולנו טבעות נישואין עבות. אמרו שטבעות נישואין לא יקחו מאיתנו. אך הם החזירו אותי חזרה לשורה של הצעירים. שוב ביקשתי למסור לאבא מטריה כי ירד גשם. קצין האס. אס. אמר שהוא ימסור לו ואני אחזור לשורה. כך נפרדנו מן ההורים. לא הבענו צער, כי היינו בטוחים שמאוחר יותר נתראה. לא ידענו שפנינו מועדות לאושוויץ. לנו נאמר שאנחנו הולכים להתיישב בקראקוביה. אפילו החליפו לנו כסף לשטרות פולניים מקומיים. הכל היה מזויף זה היה אחד הטריקים שלהם.
אני ומארי אחותי מגיעות עם בנות נוספות לבירקנאו ונכנסות לקרנטינה
הסתדרנו בשורות של חמישה. צעדתי יחד עם כל המכירות שלנו ועם אחותי. הלכנו בשלוליות ובבוץ. אחותי מארי אמרה בשמחה הצלחתי להבריח את התיק מן הבית. הגענו לבירקנאו. הכל היה מואר בזרקורים כאור יום. ראינו שורות של צריפים, שלא נגמרות. לא הבנו לאן הגענו. היינו צמאות ועייפות, היה לנו קר מאוד. אפילו לא הציעו לנו כוס מים לאחר כל הדרך הארוכה. התחלנו לבכות ולדמיין מה יעלה בגורלנו. כך כל הלילה בכינו. למחרת בבוקר הגיעו עם פקודות חדשות. ציוו עלינו להתפשט. היינו ערומות כביום הוולדנו. הגיעה אישה שהטביעה בנו מספרים. המספר שיועד לי היה 41094 שסך הספרות שלו הסתכם ב-18. זו שהטביעה את המספרים הייתה יהודייה. היא אמרה זהו מספר טוב, אצל היהודים, זה חי, סימן שמסמל את החיים. זה נחרת לי בראש והמשיך ללוות אותי בכוח מיוחד, ובשביב של תקווה שאצא מכאן חיה.
לאחר מכן גילחו את שערותינו. כל אחת שסיימה את הפרוצדורה, עברה לחדר חיטוי, אנחנו ישבנו עירומות על ספסל וחיכינו מבויישות לגמרי. אחותי עברה את תהליך הגילוח לפניי. אחרי שגם אני גולחתי חיפשתי אותה ולא הכרתי אותה. המראה שלה השתנה לגמרי. הייתה לה סטורקטורה לגמרי אחרת. הגברים הגרמנים יצאו ונכנסו, אנחנו עירומות, לא ידענו מה להסתיר קודם, הבנו שאנחנו כבר לא בני אדם. איבדנו צלם אנוש. הגרמנים עושים איתנו מה שהם רוצים. ככה היינו עירומות עד הלילה, ללא אוכל וללא שתייה. תפסנו ייאוש. כולנו בכינו וצעקנו, היכן ההורים שלנו. בלילה לקחו אותנו לבלוק 14, אמרו שזה בלוק הקרנטינה (בידוד). הבלוקובה (שומרת הבלוק) קיבלה אותנו בצעקות, כשבידה שוט: "שנל, שנל, פנפלוכטה יודה (מהר, מהר, יהודים מלוכלים)". אלו המלים הראשונות שכולנו שמענו. אחר-כך חילקו לנו בגדים. קיבלנו בגדים בצבע חקי. מסתבר שהם היו בגדים של הצבא הרוסי. היו חותמות של יו. אר. אס. אס. על כל בגד. המכנסיים והחולצות היו במידות גדולות, גם התחתונים היו גדולים ומלאי טלאים. לאורך התפרים ראינו שורות של כינים מתות. לראש קיבלנו מטפחות בצבעים שונים. נתנו לנו מעין כפכפי עץ. לא הצלחנו לצעוד. מעדנו בדרך. לבלוקובה קראו בושקה. היא הייתה נמוכה, בעלת פנים יפות, עיניים כחולות, ולחיים אדומות. לה השאירו את השערות על הראש. היא הייתה סלובאקית מרשעת, השטן בהתגלמותו. היא הצליפה בשוט שלה לכל הכיוונים. היא חילקה אותנו לתאים. אנחנו חמש בנות שהגענו מן הבית יחד, הסתדרנו על דרגש אחד. עדיין לא קיבלנו אוכל. עברו כבר 48 שעות. בבוקר חילקו לנו תה, שזה נקרא "חרבתה", פרוסת לחם עם קצת מרגרינה וריבה וזה היה מנת האוכל ל-24 שעות. ב-ארבע בבוקר היינו יוצאים לאפל (מסדר). היה עלינו לסדר את המיטה, על מזרון קש דק, הייתה פרוסה שמיכת צמר ומעל עוד שמיכה שהיה עלינו לקפל בקיפול מיוחד. על המיטה לא הורשינו להניח דבר. הסדר והניקיון היו מאוד מוקפדים. בקרנטינה היינו כשבועיים. פתאום, במהלך יום ראשון אחד לפנות ערב התחילו לצעוק: "הראוס, הראוס" (החוצה, החוצה) נבהלנו ולא ידענו למה לצפות. הותיקות מן הטרנספורטים הקודמים, שאותן ראינו מן החלונות של הקרנטינה, סיפרו לנו סיפורי זוועות. כששאלנו היכן ההורים שלנו, הן הצביעו שהם יצאו דרך הארובות העשנות שאותן הרחנו יומם וליל. אנחנו לא ידענו מה מתרחש ולא האמנו. חשבנו שאלו ארובות של בתי-חרושת. כששמענו את האמת פרצנו בבכי מר, עד לעלפון. זה ממש הביא אותנו לייאוש. הבלוקובה עם השוט ביד צעקה גם עליי: "פרידה הראוס" , אני הייתי המתרגמת של היווניות שלא דיברו מלה גרמנית. לכן התייחסו אלי ביתר אנושיות וקצת כבוד. להזכירכם למדתי גרמנית בסלוניקי בזמן שהקצין הגרמני שהה בביתנו. בזכות זה יכולתי לתקשר גם באושוויץ. לימוד הגרמנית הוא שתרם הרבה לכך שניצלתי. כשקראו לנו החוצה, יצאנו 50 בנות, רשמו אותנו ואמרו לנו ללכת חזרה למיטות.
עבודה ב"קנדה קומנדו" – מיון הציוד שהביאו היהודים
למחרת בבוקר כל הנרשמות נקראו לצאת החוצה. לקחו אותנו לבית-המרחץ להתקלח, אחר-כך לבית החולים, עברנו צילומי רנטגן, כדי לאשר שאנחנו בריאות. אנחנו שהגענו לא מזמן מן הבית, עוד נראינו טוב יחסית לאחרות. קיבלנו בגדים חדשים. אמרו לנו שאנחנו שייכות לבלוק 26 שבו מתגוררות הבנות של "קנדה קומנדו". בבוקר ידענו שאנחנו מיועדות ללכת לעבוד. הדריכו אותי מה לומר לבנות לגבי העבודה. אחרי המסדר, שנערך בשקט מוחלט, הסתדרנו בשורות של חמש, ויצאנו ברגל לעבודה. עברנו דרך שער המחנה של בירקנאו ועליו הכתובת הידועה "העבודה משחררת". משני צידי השער ניגנה תזמורת שאת חלק מן הנגנים שלה הכרתי מסלוניקי. מצד הבנות, שתי הבנות לבית עשהאל, שניגנו על אקורדיון. ובת למשפחת סטרומזה שניגנה בכינור. בצד הגברים ראיתי את ד"ר מנשה שניגן על חליל, וז'ק סטרומזה על כינור. גם עשהאל אחיהן של הבנות היה בתזמורת. התלבושת שלנו שונתה. לבשנו חליפת שני חלקים לעבודה. על הראש הייתה מטפחת לבנה. נעלנו נעליים נוחות, יכולנו לבחור נעליים מתוך הערימות. בערב כשחזרנו למחנה, הבנות שנשארו בקרנטינה קינאו בנו על כך שהיינו לבושות טוב ונראות טוב. אחותי מארי נשארה בקרנטינה. כשקראו לנו לצאת להירשם אמרתי לה שלא תצא, מי יודע מה רוצים מאיתנו. כשקראו לנו בבהלה לעבודות קשות רציתי להגן עליה. ובמקרה הזה לא התמזל מזלה, והיא לא הייתה בין הנבחרות לקנדה קומנדו. היא נשלחה לעבודות אחרות: עבודות שדה, "האוזן קומנדו".
בדרך כלל כשצעדנו חזרה מאושוויץ לבירקנאו בסוף היום, היינו מרוצות, שרנו שירים שלמדנו מהוותיקות יותר בגרמנית. בשורה הראשונה צעדו הסלובקיות שהיו ותיקות וקיבלו יחס מיוחד. הן לא נעלו נעליים פשוטות, אלא מגפיים שחורים. הן היו אחראיות וניהלו את העבודה בקנדה קומנדו. מהן קיבלנו את הפקודות. הן היו בחורות יפות וגם מרושעות.
מהלך העבודה: הגברים הביאו מן הרמפה את כל הציוד שהיהודים הביאו מן הבית. הגברים פרקו את הציוד והביאו אותו למיון לצריפי העבודה שלנו. לקנדה קומנדו היו ארבעה צריפים גדולים, שם מויין הציוד. בכל צריף היו מסודרים שולחנות ארוכים מצופים בסדינים לבנים, עליהם הניחו בכל פעם סוג מסויים של ציוד: סדינים, שמיכות. אנחנו היינו צריכים לקפל יפה את הפריטים ולמסור בכל פעם מכסה מסוימת עם השם של הממיינת. בהתחלה ליווניות שלא ידעו את השפה הגרמנית היה מאוד קשה, הן גם לא קיבלו מספיק עבודה. לסלובקיות הוותיקות תמיד הייתה עבודה כי הבחורים הסלובקים שעבדו על הרמפה דאגו להביא להם מספיק סחורה למיון. היה עלינו למלא מכסה מסוימת עד לשעות הצהריים מי שלא מיינה מספיק למכסה קיבלה עונש. במהלך הזמן נוספו גם בחורים יווניים שעבדו בפירוק סחורות על הרמפה והם דאגו למסור ליווניות יותר פריטים למיון וסידור. במשך הזמן היווניות גם למדו להסתדר. הן היו מתגנבות מתחת לשולחנות העבודה של הסלובקיות שהחביאו מזון ומיני מעדנים שקיבלו מן הגברים. היווניות היו גונבות להן את המעדנים וגם עשו השלמת ציוד. אם חסרה להן מכסה הן היו סוחבות מן הפריטים הממוינים של הסלובקיות. הסלובקיות כינו את היווניות "גרצ'ינקאס קלפסי קלפסי" (היווניות הגנבות). במשך הזמן הייתה עבודה רבה בקומנדו קנדה, נוספו עוד הרבה בנות לעבודה וחולקנו לשתי משמרות: משמרת בוקר ומשמרת לילה. בספטמבר 1944 העבודה פחתה וצמצמו את כוחות העבודה. הייתה להם תוכנית לצמצם את הקומנדו. בוקר אחד כשחזרנו ממשמרת הלילה. אמרו לנו שהמשמרת שלנו לא תכנס יותר ללאגר B מקום הלינה שלנו, אלא תשאר בלאגר A , ומשמרת הלילה לא תצא לעבודה בקנדה קומנדו. אנחנו הצטערנו כי ידענו שאנחנו מפסידות עבודה טובה ונוחה יחסית, גם היו שמועות שייקחו אותנו בטרנספורט. לא רציתי להיפרד מחברותי לעבודה שנשארו בלאגר B, מה גם שישנו יחד באותו דרגש ועזרנו ועודדנו אחת את השנייה.
אני נאלצת לעבור למחנה ברז'ינקה
חברותיי עבדו באותו יום והן תעזורנה לי. ואמנם הם השיגו לי בדרכים משלהן טבעת יהלום יקרת ערך. הן אמרו לי שעם זה אוכל להסתדר עם הקאפו הממיינת. הייתה קאפו פולנייה נחמדה שעזרה ליווניות ואף למדה מהן לדבר לאדינו. פניתי אליה והצעתי לה את הטבעת. היא אמרה לי שתסדר לי עבודה בברז'ינקה מחנה סמוך. שלשם גם יעבירו את קנדה קומנדו וכך אוכל להיות גם עם החברות שלי. כשאמרו לי להתייצב למיון לעבודה. על ראשי הייתה קשורה מטפחת אדומה. הפיהרר הממיין זיהה שאני מקנדה קומנדו, ואמר לי: "את גנבת, לכי, צאי מהשורה, לכי מפה!" אני לא וויתרתי, ניסיתי שוב את מזלי. ביקשתי מאחת הבנות שתשאיל לי את המטפחת שלה שהייתה בצבע אחר. כשנכנסתי לראיון בפעם השנייה, שאלו אותי היכן עבדתי עד עכשיו? אמרתי שעבדתי בהאוזן-קומנדו, הוא שאל אם אני יודעת גרמנית, אמרתי שכן. הוא ביקש שארשום בגרמנית מהיכן הגעתי ומה אני לובשת. את המלים הללו ידעתי לכתוב. כך אישרו לי להישאר בקומנדו בברז'ינקה. הייתי ליד היווניות שעבדו באותה חצר בקנדה קומנדו. בברז'ינקה הייתי אחראית על קבוצת נשים פולניות שהיו אסירות פוליטיות. הן קבלו תנאים טובים ולכן גם אני זכיתי בתנאים טובים.
אפיזודה מזעזעת בתוך עולם היסטרי
רציתי לספר אפיזודה שקרתה לאחת הבנות בקנדה קומנדו: בסוף 1944 הגיע משלוח אחרון של יהודים מסלובקיה. אחת הבנות הסלובקיות הוותיקות שהייתה אהובתו של קצין אס.אס. גרמני, בשם האנס הצולע, זיהתה את אחותה שהגיעה בטרנספורט עם ילדיה הקטנים. היא אמרה שהיא חייבת לקשור את חייה עם חיי אחותה, ועוד הספיקה לומר להאנס שהיא תכנס יחד איתם לחדר הגאז. האנס ששמע זאת. הלך להוציא את האחות מן השורה, אך הוא הציל רק אותה ולא את ילדיה. האחיות אומנם נפגשו, אך האחות שניצלה כעסה מאוד על האחות המצילה שהפרידו אותה מילדיה והיא הפכה לאויבת שלה. זה היה סיפור עצוב שחווינו על בשרנו בתוך המחנה.
המחלה
חצי שנה אחרי שהגעתי לבירקנאו, חליתי בפלקטיפוס (טיפוס הבהרות) והייתה לי גם אינפקציה בכל הגוף. בערתי מחום. הבנות לא ידעו איך לעזור לי. הן שפכו עליי דליים של מים קרים. באותם ימים לא שמעתי כלום וגם לא ראיתי הרבה. בהתחלה הבנות ניסו להסתיר אותי במסדרים וגם הבלוקובה עזרה לי. הפצעים התפשטו והייתה סכנה של הדבקה. לקחו אותי לבית-החולים "רוויר" בלאגר A , גם אחותי מארי הייתה בלאגר A. מספר ימים קודם לכן היא שלחה לי הודעה שאין לה נעליים. לא אכלתי יומיים כדי לקנות לה נעליים. כשהגעתי ללאגר A בדרך לבית-החולים, פגשתי אותה.
הפעם האחרונה שראיתי את אחותי מארי
היא נישקה אותי, ואמרה לי איך אשלם לך עבור הטובות שאת עושה לי. כך נפרדנו. שמתי לב שאחותי הייתה נפוחה מרוב רעב. היא נראתה לי מאוד חולה. היא בדיוק יצאה מאשפוז בבית-החולים. מאוחר יותר הבנתי שנשלחה עם עוד בנות שאושפזו לרזרבה. כשהייתי בבית-החולים התפלאתי שמארי לא הגיעה אליי לבקר אותי. התברר מאוחר יותר שמארי אחותי הובלה עם בנות יווניות אחרות למוות בתאי הגזים כעונש שהוטל על הבנות היווניות בגלל שבחורים יוונים שעבדו על הרמפה נתפסו סוחרים בשוק שחור. אז גם הבנתי את פשר הצרחות ששמעתי בזמן האשפוז שלי. כי ספרו שהבנות הללו חיכו לגורלן ערומות במשך שלושה ימים.
האשפוז – כך ניצלתי מן הסלקציות
בבית-החולים הייתי ששה שבועות. במהלך האשפוז התרחשו כמה סלקציות. ביום הראשון שהגעתי הייתה הסלקציה הראשונה. חבשו לי את הגוף בתחבושות שהיו מנייר. אשפזו אותי בבאראק עם שאר החולות. בחדרים היו מיטות על קומות. העלו אותי למיטה בקומה השנייה. בכל מיטה שכבו שתי חולות במהופך. השכיבו אותי ליד בחורה שנראתה לי סופנית. היא הייתה מלאה בנקודות אדומות ומאוד רזה. פתאום הודיעו שכל החולות צריכות ללכת למסדר. אמרתי לאחראית שאני לא יודעת איך אני יכולה לזוז כי כולי חבושה. היא אמרה לי שאעשה את עצמי כאילו לא שמעתי כלום ואשאר במיטה. זאת ששכבה לידי כן ירדה. היא נרשמה ברשימות של מי שיילקח למחרת בבוקר. כל הלילה היא הכתה אותי, ושאלה אותי למה לא אמרתי גם לה שלא תרד. בבוקר היא נלקחה למוות. באחד הימים שוב נערכה סלקציה. אמרו לי שאני מוכרחה לרדת. באמצע הצריף הייתה מדרגה שחילקה את החדר לשניים. ראיתי שהאס. אס. הממיינים מחלקים את הנשים לשתי שורות משני צידי הצריף. אני שמתי עיין על הקבוצה שעברה את הסלצקיה ונועדה להישאר בחיים, והלכתי ישר לשם ללא מיון. כמוני עשו זאת אחרות ונהייה בלגן. שוב אמרו לנו לחזור למסדר. אני התעלמתי ועליתי ישר למיטה והסתתרתי. כל האחרות נלקחו ברגע שהמסדר נגמר. כך הסתיימה הסלצקיה השנייה. בינתיים חשבתי מה לעשות בפעם הבאה שתהיה סלצקייה. אני החלטתי שאני אצא מכאן חיה ויהי מה!!! אם תרצו תאמינו אמי הייתה מופיעה בחלומותיי והזהירה אותי: פרידה, מחר יש סלקציה! כשהייתי מספרת לבנות שתהיה סלקציה, הן היו משתוממות: מה את נביאה! ואני תמיד עניתי שאמי הופיעה בחלום והזהירה אותי. בינתיים הכנתי לי מחבוא מתחת למיטה שבקומה הראשונה, שם היה רווח קטן ואני דחפתי לשם ניירות שמצאתי. בפעם השלישית שהייתה סלקציה זה היה לפנות ערב. אחרי מסדר הלילה, הכל היה רגוע, הולכים לישון. פתאום אני שומעת רחשים שבאים לערוך קונטרול. מיד ירדתי מן המיטה בקומה השנייה בה ישנתי. הסתתרתי ברווח שמתחת למיטה הנמוכה. על מיטות אלו שכבו פולניות נוצריות שהיו פצועות קשה ולא זזו מן המיטה. כשהגרמנים הגיעו הבנות בפאניקה פרקו מזרונים ונכנסו פנימה. הקונטרול גילה אותן וכולן נלקחו למוות. אני הייתי היחידה מבין היהודיות שנשארתי בבית-החולים. כשיצאתי מן המחבוא, כל מי שנשארה, נישקה אותי. למחרת הבלוקובה, אינדושקה, שמעה שאני בחיים, והיא באה לבקר אותי. לאחר מכן היא שלחה את מאלה, הדוורית הבלגית, שתחזיר אותי לקומנדו. זה היה נדיר. היה ידוע שמי שאושפזה בבית-החולים, גמרה את הקריירה ויותר לא נלקחה לעבודה. מאלה שאלה אותי: איך יכולת לעבור את כל הסלקציות כשאת מלאה סימנים בכל הגוף (נשארו לי צלקות מטיפוס הבהרות והסימנים עוד היו אדומים וטריים) , היא עזרה לי להתרחץ בבית-המרחץ והלבישה אותי בשמלה עם פסים וז'אקט קל. היה לי קר עם הבגדים הללו. נלקחתי חזרה לבלוק שלי. כולם שמחו שאני חיה. הבלוקובה נתנה פקודה לאחראי על מחסן המזון, לתת לי מנת אוכל כפולה כדי שאתחזק. למחרת לקחו אותי לעבודה. הקאפו, שהייתה פולנייה נוצרייה קשה, הרימה לי את השמלה, ואמרה: "פרידה את כולך קרה!" היא הורידה מעל גופה תחתוני צמר סרוגים שקיבלה מן הבית. והלבישה אותם עלי. הרגשתי חמימות בגוף וזה עזר לי מאוד. היא גם נתנה לי תרופה, שאקח כל יום טיפות כדי להתחזק. גם בעבודה, הגרמני האחראי, פאני ברנארד, גם הוא עזר לי ודאג לשלומי.
בברז'ינקה קיבלתי עבודה טובה, וגם לא עבדתי כל-כך קשה כי הטרנספורטים התמעטו. קיבלתי יחס מועדף, כי הייתי עם הפולניות הנוצריות, אפילו ביום ראשון היינו הולכים לקונצרט במחנה של הבנים.
הסיפור על מלה הדוורית
מלה באה מבלגיה. היא שימשה כפקידה של הגרמנים. בבקרים בזמן שיצאנו למסדר, היא הייתה מופיעה עם הגרמנים, ולאחר שספרו אותנו, היא רשמה כמה עצירות יש בכל בלוק. אם מישהו היה בבית-חולים יהא ידעה זאת. מלה ידעה גרמנית מצוין. היא הייתה לבושה במדים של הגרמנים. היה לה מכר יהודי מבין הגברים בחור סלובקי. היא מצאה עבורו מדי גרמנים. הם ניסו לברוח יחד. תפסו אותם אחרי שלושה ימים של מנוסה. באחד הערבים כשסידרו את הקומנדו שלנו שבא מן העבודה, הגרמנים הגיעו עם ג'יפים. את מלה העמידו במקום יותר גבוה. עמדו לתלות אותה ולנו אמרו שזה עונש למי שמנסה לברוח. מלה חתכה לעצמה את הורידים בעזרת סכין גילוח שהיה ברשותה. הגרמנים לא הצליחו לתלות אותה והכניסו אותה חיה לקרמטוריום.
מלה הפכה לסמל לגבורה בבלגיה. בשנת 1981, כשביקרתי עם בעלי בבלגיה ראינו אנשים עונדים סרט שחור. שאלנו את האנשים מה פשרו של הסרט הזה, אנשים אמרו שזה יום זיכרון למלה, זהו היום בו תלו אותה.
כשהייתי חולה בטיפוס ואושפזתי בבית-החולים הקאפו שלחה את מלה לבדוק מה קורה איתי, לאחר שהתברר שנשארתי אחרונה מן הסלקציה. מלה עזרה לי לחזור חזרה למגורים בלאגר B.
צעדת המוות
ב-18 בדצמבר 1945 אמרו לנו שיהיה פינוי של המחנה, ושנתכונן לצאת לדרך. השתדלנו להצטייד בלבוש חם. אני הייתי לבושה טוב, עם מעיל פרווה ונעליים טובות לרגליי. כך יצאנו לדרך.שמחנו שאנחנו יוצאות במו רגלינו מאושוויץ, אך לא ידענו לאן מועדות פנינו. זאת הייתה צעדת המוות בשיא החורף המושלג והקשה. חילקו לנו קצת פרוסות לחם. אך אי אפשר היה לאכול אותן. הן קפאו. אני אף שברתי מספר שיניים כשניסיתי לנגוס בלחם הקפוא. חוץ מזה לא קיבלנו לא אוכל ולא מים.הלכנו שלושה ארבעה ימים. עברנו את כל האובר שלזיה בשלג. מהכפרים יצאו מדי פעם אנשים לתת לנו כוס חלב, אך הגרמנים הרחיקו אותם ביריות. כל הדרך ראינו גופות בצד הדרך. אלה שלא היו מסוגלים ללכת הגרמנים ירו בהם. הגענו לבסוף לגלייוויצה בגרמניה (כיום ברסלאו וורוצלב בפולין) בלילה.ראינו אווירונים שהגיעו להפציץ. אמרו לנו להסתתר בחפירות. בבוקר היה לנו קשה מאוד לקום. הכל היה רטוב ולח. שם ארגנו אותנו ברכבות פתוחות של קרונות פחם. שוב לא קיבלנו אוכל. הדבר היחיד שיכולנו לעשות הוא לאסוף את השלג שעל בגדינו ולאכול אותו. גם השלג הזה היה בעל ערך מיוחד. הבנות היכו אחת את השנייה שאף אחת לא תעז לגנוב את השלג שעל בגדיה. כשהתעוררנו בבוקר היינו שחורות מהשלג שהתערבב בפחם שנשאר בקרון.כך נסענו במהלך יומיים.עברנו את פרנקפורט-אמאודר, שם עצרנו למשך שעתיים. בינתיים האס.אסים ניצלו את הזמן לרחצה. אנחנו ביקשנו מהם אוכל, והם פוררו חתיכות פרוסות לחם והעיפו לעברנו. אנחנו שהיינו כה רעבות, נלחמו על כל פירור.
המחנות האחרונים רבנסברוק ונוישטאטגלבה
לאחר יומיים הגענו לרבנסברוק. חצי מן הבנות הורדו למחנה זה השוכן צפונית לברלין, גם אני הייתי ביניהן. החלק השני המשיך לברגן-בלזן. התנאים במחנה שלנו היו מאוד קשים. זה היה מחנה נשים, שיכנו שם גם נוצריות וגם יהודיות. הנוצריות היו אסירות פוליטיות. שיכנו אותנו באוהל גדול. התנאים היו גרועים. בקושי קיבלנו מעט אוכל. האוהל לא היה מאוורר, לא היו בו חלונות. היה מאוד מחניק. רק בלילה הוציאו אותנו לנשום קצת אוויר.בשעה שלוש לפנות בוקר היינו יוצאות למסדר ובידינו קרשי המיטה,כי חיינו בחשש שמא מישהו יתפוס את המיטה שלנו ולא יהיה לנו איפה לישון. כן,הגענו עד למצבים אבסורדיים.
במחנה זה לא עבדנו. אחרי שבעה שבועות העבירו אותנו למחנה אחר בנוישטאטגלבה שבמקלנבורג , מחנה קטן. יצאו לעבוד רק אלו שהיו נעליים לרגליהן. אני הוכרחתי לצאת והמשימה הייתה לכסות מטוסים בשדה-התעופה לצורך הסוואה. הצלחנו לכסות מטוס אחד ולמלא בו דלק. והאס.אס. אמרה לנו למשוך ולהעביר את האווירון לכיוון יער ששכן ליד שדה-התעופה. פתאום התחילה הפצצה של מטוסים על שדה התעופה. האס. אס. אמרה לנו להסתתר מתחת לעצים. כתוצאה מן ההפצצות היער התלקח וכולנו התפללנו כי פחדנו שנישרף. כל היער בער. הבנות שנשארו במחנה חשבו שאנחנו כבר נשרפנו. ואנחנו שראינו להבות בכיוון המחנה, חשבנו שהבנות שנשארו במחנה נשרפו. הייתה חרדה מאוד גדולה. כשחזרנו חזרה למחנה ושוב התראינו כל הבנות התחבקנו והתנשקנו, ואני אמרתי שאם עברנו גם את החוויה הקשה הזו זה סימן שנינצל ונשתחרר. זה היה בערך ב-23 באפריל 1945.הסתבר שבאותו יום חל יום ההולדת של היטלר ולכן בנות הברית התקיפו את ברלין ואת שדה התעופה בו עבדנו. בימים הבאים יצאנו לעבוד בבניית ביצורים. הייתי מאוד חלשה, העצמות שלי היו נפגשות ומשתפשפות בשעת ההליכה. בקושי יכולתי לשאת את המעדר ובכיתי מרוב כאב. בחורה אחת בשם פלורה אלבלדס עזרה לי לשאת את המעדר. לעבודה ליוו אותנו קציני וורמאכט שהיו נכי מלחמה. אחד היה בלי יד, אחר היה בלי רגל. הם התייחסו אלינו יפה ואפילו חלקו אתנו את האוכל שלהם, כי ידעו שאנחנו מאוד רעבות. הם גם לא הקפידו שנעבוד קשה מדי. רק כשנערכה ביקורת, עשינו את עצמנו עובדות. זה היה סוף המלחמה. נעלו אותנו בתוך אחד הצריפים, במחנה היו ארבעה צריפים בכל צריף 4 חדרים ובכל חדר 80 איש. בחדר הזה יכולנו רק לעמוד. לא הייתה אפשרות לנוח היינו מלאות כינים. העברנו את הזמן בהמתת הכינים. כך ספרנו אלפי כינים. לילה אחד לא יכולתי יותר לעמוד. רציתי לישר את הגוף והלכתי לשכב על רצפת המסדרון. בנות שעברו בדרך לשירותים דרכו עליי, שום דבר כבר לא הפריע לי מרוב עייפות. היה לי ספל מתכת שלתוכו יצקו לנו מעט אוכל. הספל הזה שימש ככרית שלי. היו לי שלוש טבעות שהצלחתי להבריח מברז'ינקה ונתתי בכל פעם טבעת לבנות שהיה להן אומץ ללכת למטבח ולהשיג אוכל תמורת הטבעות. הן היו מביאות איזה תפוח אדמה או קולורבי. היינו חותכות את הירק לחתיכות ומתחלקות. יום אחד כשהיינו נעולות בחדרים היו שמועות שכל השומרים הגרמנים ברחו. גם האסירות הגרמניות ששהו במקום והיו אסירות מסוכנות, נעלמו מן המקום. בחורה יווניה אחת ששמה מרי, היה לה עדיין כוח, פרצה את חלון הצריף בעזרת שרפרף שהיה בצריף. היא אף הצליחה לשבור את הסורגים. כולנו קפצנו החוצה וראינו שאין שומרים, התחבקנו והתנשקנו והבנו שנגמרה המלחמה. אחר-הצהריים הגיעו כוחות של הרוסים, הם חתכו את גדרות התייל, ואמרו לנו שאנחנו משוחררות. יצאנו מחוץ למחנה, אך מיד חזרנו כיוון שנשמעו יריות מכל עבר. פחדנו מהרוסים. היו שמועות שהם מנצלים בנות ולא רצינו ללכת איתם. זה היה ב-2 במאי 1945. למחרת הגיעו הכוחות של האמריקאים, אך הם התפזרו אחרי מספר ימים.
מה עושים בתום המלחמה?
בימים הבאים הלכנו לעיר נוישטאטגלבה שהייתה נטושה, פרצנו לחנויות, נכנסנו לבתים היפים והמסודרים שלהם. זרענו הרס, הרסנו ושברנו כל מה שיכולנו. אספנו מצרכים, אך לא היה לנו כוח לגרור אותם למחנה, כך פרקנו עול במשך שלושה ימים. באותו זמן ישנו בצריפים של אנשי האס. אס. שם היו תנאים יותר טובים. הרוסים לא דאגו לנו במיוחד. הבנות פרצו את מחסני המזון ואכלו מכל הבא ליד. כולן קיבלו שלשול, זה היה מסוכן ביותר, כי בנות רבות נפטרו בסופו של דבר, כתוצאה מהאכילה הלא מבוקרת הזו. אני תפסתי רק חתיכת מרגרינה ומצצתי אותה. תקופה זו נמשכה שמונה ימים. אמרו לנו שהאמריקאים נמצאים במרחק של 8 קילומטר. התחלנו ללכת לכיוון הכוחות האמריקאים, אך גם להם לא שום סידור בשבילנו. ישנו תחת כיפת השמיים. לא רק אנחנו, כל אלה שהסתובבו בדרכים. פגשנו פליטים צרפתים, איטלקים, הייתה שמחה וששון בדרכים. האיטלקים הופיעו עם גיטרות, לא ברור מהיכן הביאו אותם. הם ניגנו ושרו. לאחר מכן התארגנו, ולקחו אותנו ללובק.
מחנות מעבר: צ'רצ'יל-קמפ וטיטו-קמפ
אמרו לנו שאנחנו שייכים לפליטים הבלקנים הנמצאים במחנה שנקרא "צ'רצ'יל קאמפ" החלטנו ללכת לשם. הלכנו ברגל, תפסנו חמור שעליו העמסנו את מעט חפצינו, לאזני החמור הצמדנו את דגל יוון. אלתרנו גם דגלים יוונים קטנים מחתיכות בד והצמדנו אותם לבגדינו כדי שיזהו אותנו. הגענו לצ'רצ'יל קאמפ ושמענו שמדברים לאדינו. אני ייצגתי את הקבוצה. אמרתי שאנחנו בנות יווניות דוברות לאדינו. מסתבר שהם היו קבוצה גדולה של חיילים יהודים מיוגוסלביה שנלקחו בשבי בזמן המלחמה. הם השתחררו כמונו. הסתדרנו יפה עם החיילים האלה, הם דאגו לנו. אני זוכרת אחדים מהם, כמו אלפרד מלמד שכיום גר בווינה והוא מהנדס. אשר אשרוביץ מבלגרד שהגיע גם לארץ ועבד בבית-חולים השרון. אלקלעי מסקופיה ואדון משיח מבלגרד. במחנה הזה היו פליטים מכל ארצות אירופה. שם מיינו את כל יוצאי הבלקן, יוונים בולגרים ויוגוסלבים, והעבירו אותנו לטיטו-קמפ שבנימבורג. במחנה זה טיפלו בנו יפה. ביקרו אותנו רופאים, בדקו אותנו. התפתח הווי במחנה: היה עיתון קיר שהתפרסם. הפליטים כתבו רשמים וכתבות. גם אני כתבתי כתבה על תפקידה של האישה היהודייה במהלך מלחמת העולם השנייה. היו שמועות שנחזור לארצות מוצאנו, ואכן הגיע נספח יווני שהודיע לנו שנחזור חזרה ליוון דרך בלגיה. התחלנו להתכונן. עדיין לא היו לנו בגדים ולבנים ראויים. אחת הבנות אלגרה קמחי, יצאה עם מפקד המחנה לעיר הנובר לקנות לנו בגדים ולבנים. אלגרה לא שבה היא נדרסה בתאונת דרכים. היה לנו עצוב נורא, קברנו אותה בעיר ליזה בגרמניה. אני הספדתי אותה בשפת הלדינו כדי שכולם יבינו.
סיפורה של אלגרה
דברים לזכרה של אלגרה קמחי ז"ל, שניצלה ממחנות ההשמדה.
אך נספתה בתאונה מיד לאחר השחרור (מפי פרידה מדינה קובו).
ברצוני לספר על חברתי אלגרה קמחי וסופה הטראגי. אלגרה הייתה שותפתי ל"מסע המוות". הגענו יחד לאושוויץ באותו משלוח מסלוניקי במרץ 1943. נשלחנו יחד לקרנטינה ולאחר מכן עבדנו יחד ב"קנדה קומנדו", גם את צעדת המוות צעדנו יחד ולאחר מכן הועברנו לשני המחנות האחרונים בגרמניה:"רוונסברוק", ו"נוישטאד גלבה" ששם השתחררנו.
אלגרה הייתה בת למשפחה מכובדת וידועה בסלוניקי, סוחרי ויבואני בקר ובשר מיוגוסלביה. היא הייתה בחורה פקחית ועליזה ואהבה לעזור לבנות היווניות איתן עבדנו .במחנה האחרון בו שהיינו "נוישטאד גלבה", נצלנו 26 בחורות בנות יוון ע"י הרוסים. פחדנו מאוד מהרוסים שאף לא דאגו לנו למזון. התארגנו יחד והתחלנו ללכת ברגל כשמצב בריאותנו היה מאוד ירוד. השתדלנו להגיע לכוחות האמריקאים בהם בטחנו יותר. נאמר לנו שאנחנו שייכים לקבוצת הניצולים של הבלקן. הלכנו ברגל שלושה ימים ועברנו את נהר האלבה על גשרי שרשראות זמניים שהקימו האמריקאים. בלילה ישנו תחת כפת השמיים ובדרך פגשנו ניצולים רבים שחיפשו מקום לינה. לבסוף, הגענו למחנה בשם "טיטו קמפ".
אני הייתי דוברת הקבוצה, היות ושלטתי בהרבה שפות כולל גרמנית. כשעברנו בשער המחנה שמעתי שמדברים לאדינו באחד המבנים, הקשתי על חלון המבנה והצגתי את עצמי ואת הקבוצה. מסתבר שהיו במחנה זה 400 קצינים מיוגוסלביה שנלחמו לצד בנות הברית נגד הגרמנים וביניהם היו גם יהודים ממוצא ספרדי. הקבוצה הזו נלקחה בשבי וכך ניצלו. הם התנהגו עמנו יפה ודאגו למחסורנו. למקום הגיע יום אחד לפתע נספח צבאי יווני שדאג לרשום את פרטינו ונאמר לנו שאנו מיועדות לחזור חזרה ליוון.
לא היו לנו בגדים ולבנים להחלפה וקצין יהודי אחד בשם אלפרד מלמד התנדב לקחת את אלגרה עמו כדי לקנות לנו בגדים.
הוא הרכיב את אלגרה על אופנוע. אלגרה ישבה מאחור ובמהלך הנסיעה החצאית הארוכה והרחבה שלה נתפסה בגלגלי מכונית שנסעה לצדם ,המכונית גררה אותה כ – 60 מטר. היא נפצעה קשה וקיבלה גם שטף דם במוח, מצבה היה קריטי ולאחר 3 ימים היא נפטרה. קברנו אותה בבית הקברות המקומי בעיירה ליזה הקרובה להנובר.
אחד הקצינים היהודים בשם משיח קרא קדיש ואני הספדתי אותה בלאדינו. כשדימיתי את חייה לחיי הורד, כה יפה הייתה וכה קצרים היו ימייה.
אלגרה הצליחה להגיע לשחרור המיוחל ממחנות המוות, אך לצערנו לא זכתה להינות מחיי החופש, היא נפטרה ונקברה בודדה באדמת נכר. יהא זכרה ברוך.
ההספד לאלגרה קמחי 27/07/1945 (נכתב בלאדינו ותורגם לעברית)
אחים ואחיות יקרים !
מה עצוב וכבד האבל שכיסה אותנו. היום נעלמה מתוך חיינו אחותנו היקרה אלגרה קמחי, שנקטפה באיבה בגיל 25. מותה היה מוות כה אכזרי.
אלגרה, היית בחורה מלאת חדוות חיים, חוכמה ואינטליגנציה. נלחמת על חייך במשך שלוש שנים ארורות במחנות ההשמדה, ניצלת מהשמדה בגזים ומהמשרפות שהמיתו מיליונים מקרב אחינו היהודים.
לבסוף, לאחר שסוף סוף טעמת את טעם החופש לו ייחלת, האסון הכבד שאירע לך השחיר את השמש שהחלה לזרוח עבורך.
לא נוכל לשכוח לעולם את חברתנו אלגרה ואת אופייה הטוב. עמך חווינו רגעים כה קשים ועמך רקמנו חלומות על הרגעים בהם נצא לחופשי. אך עבור אלגרה לדאבוננו הרב, חלומות אלה לא יתממשו. היום אנו בוכים כולנו יחד מעומק ליבנו על אובדנך האכזרי, אלגרה, ועל כך שלא נזכה לראותך עוד לעולם.
לא התמזל מזלך, לא חיית כי אם רק זמן קצוב, כזמן פריחת הוורד- רק יקיצה אחת.
תנוחי על משכבך בשלום בגן העדן, נשמה יקרה.
לייזה 27.7.45
מעבר למחנה עקורים בבריסל בלגיה
העבירו אותנו ברכבת לבריסל בבלגיה. עברנו דרך הולנד. בלילה כל הרכבות עצרו. שמענו שיש הפסקת אש בין יפן וארה"ב. כל פעמוני הכנסיות צלצלו, אז גם שמענו על מותו של נשיא ארה"ב רוזוולט. בזמן העצירה הזו עלו לרכבות וחילקו לנו כוסות חלב ואגסים גדולים. שמחנו שהסתיימה המלחמה. במהלך נדודי עוד הספקנו לשמוע על מה שקרה בהירושימה. כשהגענו לבריסל, שיכנו אותנו בבית-חרושת גדול. שהינו במקום חמישה עשר יום. העבירו את רשימת השמות שלנו לבית-הכנסת, כך שאם למישהו היו מכרים,כך ידעו מי ניצל מן המלחמה. קרובים שלי, אחות של דודה שלי ושכנה מיוון שהיגרה לבלגיה ראו את שמי ברשימה ובאו לקחת אותי לביתם. זו הייתה הפעם הראשונה שישנתי על מיטה אמתית ונקייה מאז שנלקחנו למחנות. גם חברה של אחותי ויקטוריה, מרי ספורטה, שגרה באנטוורפן ושמעה שהגיעו ניצולים מיוון, שלחה את בעלה לחפש אותי וביקרתי בביתה פעמיים. לכל מקום שהלכתי קיבלו אותי בזרועות פתוחות, העניקו לי בגדים להחלפה והרגשתי שוב חמימות ואנושיות. בבריסל גרמנו למהומה קטנה. עלינו על החשמלית ולא היה לנו כסף לשלם. הכרטיסן הבודק, גירש אותנו בכל פעם ואנחנו ניסינו לעלות בתחנה אחרת. פרסמו בעיתונות שהפליטים מתנהגים בחוסר נימוס ואז נתנו לנו מעט כסף כדי שנוכל לשלם בתחבורה הציבורית. כשהיינו שם גם העלינו הצגה ביוונית, עד היום אני שומרת את התוכניה של ההצגה.
המכתב לויקטוריה
כשהיינו בבריסל נשלח מכתב מהג'וינט לויקטוריה אחותי בישראל המודיע לה שניצלתי. אני שלחתי לה מכתב בצרפתית ביום 30 במאי 1945. המכתב נמצא לפני כמה שנים בביתה של ויקטוריה לאחר פטירתה וכך נכתב:
אחותי היקרה מאוד ויקי
אני מלאת אושר שיש לי אפשרות לכתוב לך שוב. אני מרגישה בודדה, ולא יודעת מה עלה בגורל המשפחה. אחות יקרה, את מקור האור היחיד שלי, תקוותי היחידה ואני מתפללת לאלוהים שיוביל אותי במהרה אלייך. תארי לעצמך שבמשך שלוש שנים חייתי ללא אהבה משפחתית, ללא קשר עם קרובים, ללא זכויות אנושיות. סבלתי מאוד אבל זה לא חשוב, העיקר שעכשיו אני חופשיה ומשוחררת מעול השלשלאות של הטיראנים. אני לא יודעת אם מישהו מן המשפחה שרד, כדי שאוכל ליצור אתו קשר. בזמן זה תיהני מן השורות הספורות שאני כותבת לך. אשתדל לכתוב לך שוב, אני מחבקת אותך חזק וגם את מבורך והילדים יוסף ושמואל. וגם את כל משפחת פלורנטין ואת דודה פרלה ומשפחתה .
להתראות באהבה פרידה.
חזרה ליוון דרך פוג'יה איטליה
בסוף אוגוסט 1945, לאחר 15 יום חילקו אותנו לאווירונים. כל 15 בנות באווירון שהיה מעין רחפת. וטסנו לכיוון איטליה. עצרנו בפוג'יה שבדרום איטליה לתדלוק. האווירון שלנו לא היה מוכן לנסיעה והמתנו עד שהוא עבר תיקון. היה חם מאוד, ניסינו לחפש מעט צל מתחת לכנפי המטוס. משם המראנו לאתונה. קבלת הפנים לה זכינו הייתה מאוד עלובה. הגענו לשדה תעופה צבאי קטן בפרברי אתונה. חיכינו בחום כשעתיים. לאחר מכן ערכו לנו מעין קבלת פנים מבישה. בקושי הביטו בנו. ונתנו לנו תעודות מזהות. משם העבירו אותנו לאיזה בית-ספר שם פגשנו את כל יתר הניצולים שאיתם יצאנו מבריסל. בית-הספר היה מלוכלך לא היו בו מים, בגלל ההפצצות בזמן המלחמה. כולם בכו מרוב ייאוש.
ידיעות על מוריס ששרד בשואה
רציתי לספר על אירוע מרגש שקרה לי ברגע שירדתי מן האוטובוס שהביא אותנו לאתונה. פגשתי מכר וותיק מסלוניקי שהייתה לו נתינות ספרדית ובזכות זה ניצל. הוא סיפר לי שאחי מוריס ניצל והפליג לארץ-ישראל בבוקרו של אותו יום. הוא אמר שאחי חיכה לי כדי שאפליג אתו וכל יום בא לחפש אותי בין הניצולים. כיון שלא הגעתי בזמן הם כבר הפליגו. הוא אמר שגם איזו אישה שבאה לחפש אותי מדי יום. הבנתי שזו אשתו של השותף של אבי מאתונה. שמחתי לשמוע שאחי ניצל. מסתבר שגיסי מבורך פלורנטין עם עוד פעילים יהודים ציוניים מארץ-ישראל, רכשו ספינה עבור מספר פליטים שהיו מכריהם, כדי שיוכלו לעלות בחשאי לפלשתינה. רציתי לחפש את השותפים של אבא, אך לא היה לי כסף לעלות לאוטובוס. בעוד אני הולכת פגשתי עוד מכר מסלוניקי שהדריך אותי ונתן לי מעט כסף לאוטובוס. הגעתי לביתו של השותף של אבא- ז'אקו. הם ארחו אותי מאוד יפה. הייתי בביתם שבועיים, כך שלא נזקקתי לבית הספר העלוב שבו שהו כל היתר.
אני יוצאת לסלוניקי המקום שהיה ביתי.
כששמעתי שמתארגנת הסעה לסלוניקי רציתי מאוד לחזור לעיר שלי, במיוחד כדי לפגוש את ז'אנה אנג'ל. שאותה הכרתי מיום הולדתי. היינו כמו אחיות. גרנו בשכנות באותו בית. ידעתי שהם ניצלו ונמצאים חזרה בסלוניקי. הדרך ארכה שלושה ימים. ירד גשם. התנאים בנסיעה היו גרועים, אך עברנו כבר תקופות יותר קשות מאלה. הגענו לסלוניקי בחצות. לא פחדתי ללכת ברחוב. הרחובות היו מוארים. בבתי-הקפה ישבו אנשים. הלכתי כשמזוודת הקרטון בידי. ליבי הלם בחוזקה. כשהגעתי לבית של ז'אנה צעקתי: "ז'אנה, ז'אנה" הם חיכו לי על המרפסת הם ידעו שאני מגיעה בקרוב. הפגישה הייתה מרגשת. התחבקנו, בכינו, סיפרנו עד הבוקר את קורותינו במלחמה. נשארתי בביתה חמישה חודשים. חיינו נהדר למרות המחסור ששרר בעיר אחרי המלחמה.
בדרך לארץ-ישראל – תקופת ההכשרה באזור אתונה
במהלך חודש ינואר 1946 הגיע לסלוניקי גיסי, מבורך פלורנטין, הוא רצה לקחת אותי אתו לארץ-ישראל. הוא ניסה לסדר דרך הקונסוליה ההולנדית אישור עלייה (סרטיפיקט) אך זה לא הסתדר. נפרדתי מז'אנה ומכל המשפחה: יעקב, לילי וראול. נסעתי עם מבורך לאתונה. הוא רשם אותי להכשרה באתונה. שם אמורים היו להכין אותנו לעלייה בלתי לגאלית לארץ-ישראל. הפלגנו יחד באנייה לאתונה. הגענו למקום כינוס ההכשרה בפרנגוקליסיה. היו שם בחורים מישראל ששרתו בבריגדה ויחד עם זאת הכשירו פליטים צעירים לעלייה בלתי-לגאלית לארץ-ישראל. היינו כעשרים איש. שם לימדו אותנו חקלאות: איך לחרוש ולזרוע באדמה. מצב הרוח היה מרומם ונהנינו למרות שהאוכל היה דל. שהינו שם כארבעה חודשים ולאחר-מכן העבירו אותנו לכף סוניו על שפת הים. היינו במקום שהוא מפגש של שלושה הרים שיצרו מפרץ. משם יצא שביל המוביל לים. במקום הזה מתחנו אוהלים. אני חפרתי את בתי-השימוש בשמחה ובשירה. אם באושוויץ עשינו זאת בדמעות כאן עשינו הכל בשמחה. בסוניו היינו כששה שבועות עד שהתאספו במקום חמש מאות פליטים.
עולים על הספינה "חביבה רייך" ומפליגים לארץ-ישראל
הודיעו לנו שמגיעה ספינה. התארגנו עם חפצינו. אני נשאתי על גבי תיק גב. הספינה "חביבה רייך" עגנה במים העמוקים. כדי להגיע אליה ארגנו מעין גשר. העמידו חביות בתוך המים. ביניהם קשרו חבלים. חיילים יוונים עזרו לנו לעבור על גשר החביות וברכו אותנו בברכת דרך צלחה ונסיעה טובה. הנסיעה ארכה אחד-עשר יום. ליד פורט סעיד גילו אותנו. המפקדים אמרו לנו להניח סמרטוטים ושקים על הראש כדי שלא יגלו אותנו. הגענו מול חופי תל-אביב בלילה. פתאום הופיעה מולנו אנייה בריטית שהאירה אותנו בזרקור. אנשי עלייה ב' חיבלו במנוע האנייה ואמרו לנו לזרוק את כל המסמכים לים. לבריטים לא הייתה ברירה. הם קשרו את ספינתנו אליהם והובילו אותנו לחיפה. משם הועברנו למחנה עתלית. שם היינו שבועיים. לעתלית הגענו בסוף יוני שנת 1946. לתל-אביב הגעתי יום לפני "השבת השחורה".
בביתה של ויקטוריה אחותי בתל-אביב
הגעתי לביתה של אחותי ויקטוריה. קיבלו אותי בשמחה רבה. כל הבית היה מלא פרחים. בני משפחה ומכרים שעלו קודם לכן, באו לברך אותי. הייתי שיכורה משמחה. למחרת הייתה השבת השחורה. האנגלים ערכו חיפוש בבתים והוציאו אנשים מן המיטות. כולם בפיג'מות נלקחו לתחנת-המשטרה לרישום. אני דיברתי עם הקצין האנגלי ואמרתי לו שאני עולה חדשה והגעתי רק יום קודם לכן. הראיתי לו את תעודת העולה והוא הסכים שאשאר בבית ואשמור על הילדים. זו לא הייתה תקופה נעימה. היו יריות ברחובות ובלילות היה עוצר. הבנים שעלו איתי היו מובטלים ומתוסכלים. בחורים שניסו להסתדר בקיבוצים לא הסתכלו עליהם בעין טובה, והם לא נשארו שם. עבדתי ברקמת עיטורים במתפרה של בגדי ילדים, ולמדתי עברית.
גורל בני משפחתי בשואה
הורי נספו באושוויץ ביום שהגענו, הם הובלו היישר לתאי הגזים ומשם למשרפות מאז לא נודע עליהם דבר.
אחותי מארי הייתה איתי במחנה, לאחר חצי שנה, הייתה חולה וחלשה והובלה עם עוד 300 בנות יווניות לתאי הגזים. על הפרידה ממנה סיפרתי בעדותי.
אחי הגדול מנטש שהסתתר בקולנוע "אתיקון" בסלוניקי לא יצא איתנו לפולין, הוא היה בקשר עם חברים יהודים שהתכוונו לברוח באמצעות צוללת לאתונה. החברים הגיעו למקום המפגש שקבעו וחיכו לו למעלה משעה. משבושש להגיע, הם הפליגו בצוללת לאתונה וניצלו. מנטש הסגיר את עצמו לגטו של הקמפניאס ונשלח לאחר שלושה לאושוויץ וכשהוא הגיע לאושוויץ הוא שלח לי ולמארי מכתב באמצעות מכרים ואנחנו דאגנו להעביר לו מעט לבנים. משם הוא נלקח למחנה יבוז'נו בקרבת קראקוב, מחנה שבו עבדו עבודת פרך במכרות פחם. לפני שנלקח לאושוויץ הספיק להתחתן בגטו של הקהילה. ראיתי את אשתו שם באושוויץ, אך כנראה שהיא נספתה. מנטש לא חזר משם, מהמחנה הזה לא חזרו אנשים חיים. לאחר השחרור כשהגעתי לסלוניקי חבריו של מנטש, מוריקוס שבתי וראול פרנסס נפגשו איתי וספרו לי על קורותיו של אחי.
מוריס אחי הצעיר
כאשר יצאה המשפחה לכיוון פולין, מוריס לא יצא אתנו. הוא הופרד עם הבחורים הצעירים והיה מיועד לעבודות כפייה. לפני שעלינו לרכבות ביקשו מאתנו להניח את כל הכסף והתכשיטים בשקים. אנחנו החלטנו למסור את הכסף והתכשיטים למוריס, וכך עשו גם מכרים נוספים. נפרדנו ממנו ועלינו לרכבות המשא. הוא נלקח לטיבס, מחנה כפייה ליד אתונה. אחד הבחורים היהודים שיחד קצין גרמני ובתמורה הקצין הוציא אותו מהמחנה. מוריס ראה זאת וניסה גם את מזלו. זה הצליח. גם אותו הקצין הגרמני הוציא מחוץ למחנה. מוריס נדד בדרכים ללא מסמכים עד שנתפס ע"י האיטלקים ששלטו באזור. הוא הוכנס לבית-סוהר ולאחר שלושה שבועות שהיה עצור הוא נשאל אם הוא יהודי. הם לא הבינו מדוע הוא לא מדבר ולא מספר כלום על עצמו. האיטלקים שחררו אותו והביאו אותו לאתונה. מוריס ידע שבאתונה יוכל להגיע למשפחה של השותף העסקי של אבא – ז'אקו. הוא ביקש מהם להוריד אותו באזור מסוים, כי רצה שלא ידעו לאן הוא הולך. ואז כשהוא היה חופשי הוא הלך אל המשפחה הזו. כאן הוא מצא גם את ז'אנה (אחותו של ז'קו) ומשפחתה שברחו לבית זה מסלוניקי. הם קיבלו אותו בזרועות פתוחות ודאגו לו. לאחר כחודש, הגרמנים והאיטלקים פרקו את הברית ביניהם. והגרמנים כבשו את כל יוון. יהודי אתונה קיבלו הודעה מהרב שעליהם לברוח ולהסתתר. הוא נפרד מהמשפחה. הוא הסתתר בבית-חולים לחולי שחפת "סוטריה" בפרברי אתונה. הצוות הכיר שם את מוריס כי אבא היה מספק ביצים לבית-החולים. הוא היה מלווה את אבא במסעות העסקים שלו, ולכן גם הכיר את אתונה. מנהל בית החולים עזר לו ונתן לו תעודת זהות יוונית מזויפת. הוא הסתתר שם במשך שלושה-עשר חודשים. את מרבית הזמן הוא בילה במרתף. תפקידו היה לבדוק את תקינות הצנרת ואת ברזי המים החמים והקרים. ב-1945 לאחר שבנות הברית שחררו את יוון, היהודים שהסתתרו במחבואים, יצאו לחופשי. באותו זמן פרצה מלחמת אזרחים בין המלוכנים לקומוניסטים. העיר שוב הופצצה. גם בית החולים ספג הפצצה. כל צינורות המים התפוצצו. מוריס שהיה במרתף פחד לצאת. הוא נשאר במהלך 4 ימים בתוך מרתף שכולו מוצף במים. משם הוציאו אותו היישר לבית החולים, הוא קיבל דלקת פרקים קשה והיה מאושפז במשך 4 חודשים. הוא היה במצב קרוב לשיתוק. לאחר שמצבו הוטב הוא כתב מכתב לז'אנה שהייתה אתו באתונה. הם באו לבקר אותו והביאו לו תרופות. לקחו אותו לביתם והוא היה איתם עד שהחלים. הוא נסע לסלוניקי כדי לבדוק מה קורה שם. הוא הצליח להוציא חלק מן הדברים שהמשפחה נתנה לחברים נוצרים למשמרת. מכר את הדברים הללו וכך היה לו כסף להסתדר. הוא גם יצר קשר עם ויקטוריה. גיסי מבורך יחד עם איזק אלשייך מנהל נמל חיפה דאגו לרכוש ספינה עליה עלו 40 בחורים ניצולים מבין מקורביהם בדרכם לישראל. זה היה באוגוסט 1945. באותו יום אני הגעתי לאתונה ולא הספקתי לראות את מוריס וגם החמצתי את האנייה שהייתה ודאי לוקחת אותי. השייט היה קשה הספינה הייתה קטנה והים היה סוער. בסוף המסע הם הצליחו להגיע לחופי הרצליה. אנשי ההגנה הורידו אותם ופיזרו אותם בקיבוצים. מוריס נפרד מן החברים והגיע לביתה של אחותנו ויקטוריה פלורנטין ברחוב מגן שבשכונת פלורנטין בתל-אביב (כיום רח' חיים ויטל). ב-1950 מוריס התחתן עם רבקה לבית נחמיאס ילידת סלוניקי שעלתה עם משפחתה כילדה קטנה בראשית שנות השלושים. למוריס ורבקה נולדו שני בנים שמואל ואלי, הם הקימו משפחות לתפארת. לפני כשלוש שנים בינואר 2008 מוריס נפטר.
חיים חדשים במדינת ישראל עם ישראל קובו
בדצמבר 1947 כשנה לאחר הגעתי לארץ התארסתי עם ישראל קובו, שאותו הכרתי דרך חברים. התחתנו ב-7 במרץ 1948 בבית הכנסת הבולגרי "שלום וצדקה" שברחוב מרכולת בדרום תל-אביב. באותו יום ירד גשם זלעפות ובית הכנסת שהופגז במהלך מלחמת השחרור דלף. ישראל הגיע עם כל משפחתו הציונית מבולגריה בשנת 1924, התחנך בארץ והיה מוותיקי ההגנה. כמו כן, היה חבר במכבי צפון, התאמן באתלטיקה קלה והשתתף בשתי מכביות. נישאנו במהלך מלחמת העצמאות. גרנו זמנית בבית גיסתי, אחותו של בעלי, בלינה אסא, ברחוב צ'לנוב בתל-אביב. בעלי היה מגויס לצבא וכל מלחמת השחרור הייתה מאוד טראומטית עבורי. היה לי קשה לחוות שוב הפצצות והרוגים. הבן של דודתי פרלה, אלברטו צ'יליבי, נפל במלחמת השחרור.
עם סיום המלחמה שיקמנו את חיינו . וילדתי את רחל, בתנו הבכורה, קנינו דירה בתל-אביב בשדרות נורדאו 101. בשנת 1952 נולדה ורדה. גידלנו דור חדש לתפארת. רחל היא אדריכלית פנים, וורדה הייתה מורה בחטיבת ביניים 33 שנים, ופרשה לגמלאות. לוורדה יש שלוש בנות גדולות ומוצלחות: נועה, עדי ושיר. נועה עורכת-דין, עדי שלמדה תקשורת וניהול עוסקת במדיה ופרסום, ושיר חיילת בחיל המודיעין. ישראל נפטר בגיל 84 בינואר 1997. מאז אני חיה בהרגשה של בדידות, כאשר הזיכרונות המרים של השואה לא מרפים ממני. אני מתנחמת מהנחת שיש לי מהבנות, הנכדות, ומהחתן עופר שרגיל.
המסר שאני רוצה להעביר לדור ההמשך: שלא יעברו לעולם שואה כזו כמו שאני עברתי. ושיהיה שלום ושלווה בישראל. וכמה שנשאר לנו לחיות שנראה שהילדים מאושרים.
הביקור החוזר ברבנסברוק
לפני שש עשרה שנה,בשנת 1995, הייתי ברבנסברוק עם פרופ' יהודית אגסי, נכדתו של מרטין בובר. נסענו קבוצה של ניצולים ששהו במחנה. האירוע היה לציון חמישים שנה לשחרור. באירוע נחנכה אנדרטה לזכר הנספים במחנה. ביקרנו גם בוילה ונזה, במקום בו חתמו על "הפתרון הסופי" של היהודים. המקום מלא תמונות של הזוועות שהגרמנים עשו. היה קשה לי להיות שם ולראות את כל המראות הללו. הדריכו אותנו במקום גרמנים דוברי עברית.
קשרים עם חברים מהעבר
עד היום יש לי קשר עם בנות שניצלו איתי דייזי קלדרון ברזילי, שחיה בצ'ילה. בתה ג'ני עלתה לישראל וגם נכדתה ניקול. חברה מפריז בשם בלה לוי סטרומזה. משפחת קוניו מיוון ומשפחת מוסצ'ה שבארגנטינה.
אחותי היקרה מאוד ויקי
אני מלאת אושר שיש לי אפשרות לכתוב לך שוב. אני מרגישה בודדה, ולא יודעת מה עלה בגורל המשפחה. אחות יקרה, את מקור האור היחיד שלי, תקוותי היחידה ואני מתפללת לאלוהים שיוביל אותי במהרה אלייך. תארי לעצמך שבמשך שלוש שנים חייתי ללא אהבה משפחתית, ללא קשר עם קרובים, ללא זכויות אנושיות. סבלתי מאוד אבל זה לא חשוב, העיקר שעכשיו אני חופשיה ומשוחררת מעול השלשלאות של הטיראנים. אני לא יודעת אם מישהו מן המשפחה שרד, כדי שאוכל ליצור אתו קשר. בזמן זה תיהני מן השורות הספורות שאני כותבת לך. אשתדל לכתוב לך שוב, אני מחבקת אותך חזק וגם את מבורך והילדים יוסף ושמואל. וגם את כל משפחת פלורנטין ואת דודה פרלה ומשפחתה .
להתראות באהבה פרידה.
חזרה ליוון דרך פוג'יה איטליה
בסוף אוגוסט 1945, לאחר 15 יום חילקו אותנו לאווירונים. כל 15 בנות באווירון שהיה מעין רחפת. וטסנו לכיוון איטליה. עצרנו בפוג'יה שבדרום איטליה לתדלוק. האווירון שלנו לא היה מוכן לנסיעה והמתנו עד שהוא עבר תיקון. היה חם מאוד, ניסינו לחפש מעט צל מתחת לכנפי המטוס. משם המראנו לאתונה. קבלת הפנים לה זכינו הייתה מאוד עלובה. הגענו לשדה תעופה צבאי קטן בפרברי אתונה. חיכינו בחום כשעתיים. לאחר מכן ערכו לנו מעין קבלת פנים מבישה. בקושי הביטו בנו. ונתנו לנו תעודות מזהות. משם העבירו אותנו לאיזה בית-ספר שם פגשנו את כל יתר הניצולים שאיתם יצאנו מבריסל. בית-הספר היה מלוכלך לא היו בו מים, בגלל ההפצצות בזמן המלחמה. כולם בכו מרוב ייאוש.
ידיעות על מוריס ששרד בשואה
רציתי לספר על אירוע מרגש שקרה לי ברגע שירדתי מן האוטובוס שהביא אותנו לאתונה. פגשתי מכר וותיק מסלוניקי שהייתה לו נתינות ספרדית ובזכות זה ניצל. הוא סיפר לי שאחי מוריס ניצל והפליג לארץ-ישראל בבוקרו של אותו יום. הוא אמר שאחי חיכה לי כדי שאפליג אתו וכל יום בא לחפש אותי בין הניצולים. כיון שלא הגעתי בזמן הם כבר הפליגו. הוא אמר שגם איזו אישה שבאה לחפש אותי מדי יום. הבנתי שזו אשתו של השותף של אבי מאתונה. שמחתי לשמוע שאחי ניצל. מסתבר שגיסי מבורך פלורנטין עם עוד פעילים יהודים ציוניים מארץ-ישראל, רכשו ספינה עבור מספר פליטים שהיו מכריהם, כדי שיוכלו לעלות בחשאי לפלשתינה. רציתי לחפש את השותפים של אבא, אך לא היה לי כסף לעלות לאוטובוס. בעוד אני הולכת פגשתי עוד מכר מסלוניקי שהדריך אותי ונתן לי מעט כסף לאוטובוס. הגעתי לביתו של השותף של אבא- ז'אקו. הם ארחו אותי מאוד יפה. הייתי בביתם שבועיים, כך שלא נזקקתי לבית הספר העלוב שבו שהו כל היתר.
אני יוצאת לסלוניקי המקום שהיה ביתי.
כששמעתי שמתארגנת הסעה לסלוניקי רציתי מאוד לחזור לעיר שלי, במיוחד כדי לפגוש את ז'אנה אנג'ל. שאותה הכרתי מיום הולדתי. היינו כמו אחיות. גרנו בשכנות באותו בית. ידעתי שהם ניצלו ונמצאים חזרה בסלוניקי. הדרך ארכה שלושה ימים. ירד גשם. התנאים בנסיעה היו גרועים, אך עברנו כבר תקופות יותר קשות מאלה. הגענו לסלוניקי בחצות. לא פחדתי ללכת ברחוב. הרחובות היו מוארים. בבתי-הקפה ישבו אנשים. הלכתי כשמזוודת הקרטון בידי. ליבי הלם בחוזקה. כשהגעתי לבית של ז'אנה צעקתי: "ז'אנה, ז'אנה" הם חיכו לי על המרפסת הם ידעו שאני מגיעה בקרוב. הפגישה הייתה מרגשת. התחבקנו, בכינו, סיפרנו עד הבוקר את קורותינו במלחמה. נשארתי בביתה חמישה חודשים. חיינו נהדר למרות המחסור ששרר בעיר אחרי המלחמה.
בדרך לארץ-ישראל – תקופת ההכשרה באזור אתונה
במהלך חודש ינואר 1946 הגיע לסלוניקי גיסי, מבורך פלורנטין, הוא רצה לקחת אותי אתו לארץ-ישראל. הוא ניסה לסדר דרך הקונסוליה ההולנדית אישור עלייה (סרטיפיקט) אך זה לא הסתדר. נפרדתי מז'אנה ומכל המשפחה: יעקב, לילי וראול. נסעתי עם מבורך לאתונה. הוא רשם אותי להכשרה באתונה. שם אמורים היו להכין אותנו לעלייה בלתי לגאלית לארץ-ישראל. הפלגנו יחד באנייה לאתונה. הגענו למקום כינוס ההכשרה בפרנגוקליסיה. היו שם בחורים מישראל ששרתו בבריגדה ויחד עם זאת הכשירו פליטים צעירים לעלייה בלתי-לגאלית לארץ-ישראל. היינו כעשרים איש. שם לימדו אותנו חקלאות: איך לחרוש ולזרוע באדמה. מצב הרוח היה מרומם ונהנינו למרות שהאוכל היה דל. שהינו שם כארבעה חודשים ולאחר-מכן העבירו אותנו לכף סוניו על שפת הים. היינו במקום שהוא מפגש של שלושה הרים שיצרו מפרץ. משם יצא שביל המוביל לים. במקום הזה מתחנו אוהלים. אני חפרתי את בתי-השימוש בשמחה ובשירה. אם באושוויץ עשינו זאת בדמעות כאן עשינו הכל בשמחה. בסוניו היינו כששה שבועות עד שהתאספו במקום חמש מאות פליטים.
עולים על הספינה "חביבה רייך" ומפליגים לארץ-ישראל
הודיעו לנו שמגיעה ספינה. התארגנו עם חפצינו. אני נשאתי על גבי תיק גב. הספינה "חביבה רייך" עגנה במים העמוקים. כדי להגיע אליה ארגנו מעין גשר. העמידו חביות בתוך המים. ביניהם קשרו חבלים. חיילים יוונים עזרו לנו לעבור על גשר החביות וברכו אותנו בברכת דרך צלחה ונסיעה טובה. הנסיעה ארכה אחד-עשר יום. ליד פורט סעיד גילו אותנו. המפקדים אמרו לנו להניח סמרטוטים ושקים על הראש כדי שלא יגלו אותנו. הגענו מול חופי תל-אביב בלילה. פתאום הופיעה מולנו אנייה בריטית שהאירה אותנו בזרקור. אנשי עלייה ב' חיבלו במנוע האנייה ואמרו לנו לזרוק את כל המסמכים לים. לבריטים לא הייתה ברירה. הם קשרו את ספינתנו אליהם והובילו אותנו לחיפה. משם הועברנו למחנה עתלית. שם היינו שבועיים. לעתלית הגענו בסוף יוני שנת 1946. לתל-אביב הגעתי יום לפני "השבת השחורה".
בביתה של ויקטוריה אחותי בתל-אביב
הגעתי לביתה של אחותי ויקטוריה. קיבלו אותי בשמחה רבה. כל הבית היה מלא פרחים. בני משפחה ומכרים שעלו קודם לכן, באו לברך אותי. הייתי שיכורה משמחה. למחרת הייתה השבת השחורה. האנגלים ערכו חיפוש בבתים והוציאו אנשים מן המיטות. כולם בפיג'מות נלקחו לתחנת-המשטרה לרישום. אני דיברתי עם הקצין האנגלי ואמרתי לו שאני עולה חדשה והגעתי רק יום קודם לכן. הראיתי לו את תעודת העולה והוא הסכים שאשאר בבית ואשמור על הילדים. זו לא הייתה תקופה נעימה. היו יריות ברחובות ובלילות היה עוצר. הבנים שעלו איתי היו מובטלים ומתוסכלים. בחורים שניסו להסתדר בקיבוצים לא הסתכלו עליהם בעין טובה, והם לא נשארו שם. עבדתי ברקמת עיטורים במתפרה של בגדי ילדים, ולמדתי עברית.
גורל בני משפחתי בשואה
הורי נספו באושוויץ ביום שהגענו, הם הובלו היישר לתאי הגזים ומשם למשרפות מאז לא נודע עליהם דבר.
אחותי מארי הייתה איתי במחנה, לאחר חצי שנה, הייתה חולה וחלשה והובלה עם עוד 300 בנות יווניות לתאי הגזים. על הפרידה ממנה סיפרתי בעדותי.
אחי הגדול מנטש שהסתתר בקולנוע "אתיקון" בסלוניקי לא יצא איתנו לפולין, הוא היה בקשר עם חברים יהודים שהתכוונו לברוח באמצעות צוללת לאתונה. החברים הגיעו למקום המפגש שקבעו וחיכו לו למעלה משעה. משבושש להגיע, הם הפליגו בצוללת לאתונה וניצלו. מנטש הסגיר את עצמו לגטו של הקמפניאס ונשלח לאחר שלושה לאושוויץ וכשהוא הגיע לאושוויץ הוא שלח לי ולמארי מכתב באמצעות מכרים ואנחנו דאגנו להעביר לו מעט לבנים. משם הוא נלקח למחנה יבוז'נו בקרבת קראקוב, מחנה שבו עבדו עבודת פרך במכרות פחם. לפני שנלקח לאושוויץ הספיק להתחתן בגטו של הקהילה. ראיתי את אשתו שם באושוויץ, אך כנראה שהיא נספתה. מנטש לא חזר משם, מהמחנה הזה לא חזרו אנשים חיים. לאחר השחרור כשהגעתי לסלוניקי חבריו של מנטש, מוריקוס שבתי וראול פרנסס נפגשו איתי וספרו לי על קורותיו של אחי.
מוריס אחי הצעיר
כאשר יצאה המשפחה לכיוון פולין, מוריס לא יצא אתנו. הוא הופרד עם הבחורים הצעירים והיה מיועד לעבודות כפייה. לפני שעלינו לרכבות ביקשו מאתנו להניח את כל הכסף והתכשיטים בשקים. אנחנו החלטנו למסור את הכסף והתכשיטים למוריס, וכך עשו גם מכרים נוספים. נפרדנו ממנו ועלינו לרכבות המשא. הוא נלקח לטיבס, מחנה כפייה ליד אתונה. אחד הבחורים היהודים שיחד קצין גרמני ובתמורה הקצין הוציא אותו מהמחנה. מוריס ראה זאת וניסה גם את מזלו. זה הצליח. גם אותו הקצין הגרמני הוציא מחוץ למחנה. מוריס נדד בדרכים ללא מסמכים עד שנתפס ע"י האיטלקים ששלטו באזור. הוא הוכנס לבית-סוהר ולאחר שלושה שבועות שהיה עצור הוא נשאל אם הוא יהודי. הם לא הבינו מדוע הוא לא מדבר ולא מספר כלום על עצמו. האיטלקים שחררו אותו והביאו אותו לאתונה. מוריס ידע שבאתונה יוכל להגיע למשפחה של השותף העסקי של אבא – ז'אקו. הוא ביקש מהם להוריד אותו באזור מסוים, כי רצה שלא ידעו לאן הוא הולך. ואז כשהוא היה חופשי הוא הלך אל המשפחה הזו. כאן הוא מצא גם את ז'אנה (אחותו של ז'קו) ומשפחתה שברחו לבית זה מסלוניקי. הם קיבלו אותו בזרועות פתוחות ודאגו לו. לאחר כחודש, הגרמנים והאיטלקים פרקו את הברית ביניהם. והגרמנים כבשו את כל יוון. יהודי אתונה קיבלו הודעה מהרב שעליהם לברוח ולהסתתר. הוא נפרד מהמשפחה. הוא הסתתר בבית-חולים לחולי שחפת "סוטריה" בפרברי אתונה. הצוות הכיר שם את מוריס כי אבא היה מספק ביצים לבית-החולים. הוא היה מלווה את אבא במסעות העסקים שלו, ולכן גם הכיר את אתונה. מנהל בית החולים עזר לו ונתן לו תעודת זהות יוונית מזויפת. הוא הסתתר שם במשך שלושה-עשר חודשים. את מרבית הזמן הוא בילה במרתף. תפקידו היה לבדוק את תקינות הצנרת ואת ברזי המים החמים והקרים. ב-1945 לאחר שבנות הברית שחררו את יוון, היהודים שהסתתרו במחבואים, יצאו לחופשי. באותו זמן פרצה מלחמת אזרחים בין המלוכנים לקומוניסטים. העיר שוב הופצצה. גם בית החולים ספג הפצצה. כל צינורות המים התפוצצו. מוריס שהיה במרתף פחד לצאת. הוא נשאר במהלך 4 ימים בתוך מרתף שכולו מוצף במים. משם הוציאו אותו היישר לבית החולים, הוא קיבל דלקת פרקים קשה והיה מאושפז במשך 4 חודשים. הוא היה במצב קרוב לשיתוק. לאחר שמצבו הוטב הוא כתב מכתב לז'אנה שהייתה אתו באתונה. הם באו לבקר אותו והביאו לו תרופות. לקחו אותו לביתם והוא היה איתם עד שהחלים. הוא נסע לסלוניקי כדי לבדוק מה קורה שם. הוא הצליח להוציא חלק מן הדברים שהמשפחה נתנה לחברים נוצרים למשמרת. מכר את הדברים הללו וכך היה לו כסף להסתדר. הוא גם יצר קשר עם ויקטוריה. גיסי מבורך יחד עם איזק אלשייך מנהל נמל חיפה דאגו לרכוש ספינה עליה עלו 40 בחורים ניצולים מבין מקורביהם בדרכם לישראל. זה היה באוגוסט 1945. באותו יום אני הגעתי לאתונה ולא הספקתי לראות את מוריס וגם החמצתי את האנייה שהייתה ודאי לוקחת אותי. השייט היה קשה הספינה הייתה קטנה והים היה סוער. בסוף המסע הם הצליחו להגיע לחופי הרצליה. אנשי ההגנה הורידו אותם ופיזרו אותם בקיבוצים. מוריס נפרד מן החברים והגיע לביתה של אחותנו ויקטוריה פלורנטין ברחוב מגן שבשכונת פלורנטין בתל-אביב (כיום רח' חיים ויטל). ב-1950 מוריס התחתן עם רבקה לבית נחמיאס ילידת סלוניקי שעלתה עם משפחתה כילדה קטנה בראשית שנות השלושים. למוריס ורבקה נולדו שני בנים שמואל ואלי, הם הקימו משפחות לתפארת. לפני כשלוש שנים בינואר 2008 מוריס נפטר.
חיים חדשים במדינת ישראל עם ישראל קובו
בדצמבר 1947 כשנה לאחר הגעתי לארץ התארסתי עם ישראל קובו, שאותו הכרתי דרך חברים. התחתנו ב-7 במרץ 1948 בבית הכנסת הבולגרי "שלום וצדקה" שברחוב מרכולת בדרום תל-אביב. באותו יום ירד גשם זלעפות ובית הכנסת שהופגז במהלך מלחמת השחרור דלף. ישראל הגיע עם כל משפחתו הציונית מבולגריה בשנת 1924, התחנך בארץ והיה מוותיקי ההגנה. כמו כן, היה חבר במכבי צפון, התאמן באתלטיקה קלה והשתתף בשתי מכביות. נישאנו במהלך מלחמת העצמאות. גרנו זמנית בבית גיסתי, אחותו של בעלי, בלינה אסא, ברחוב צ'לנוב בתל-אביב. בעלי היה מגויס לצבא וכל מלחמת השחרור הייתה מאוד טראומטית עבורי. היה לי קשה לחוות שוב הפצצות והרוגים. הבן של דודתי פרלה, אלברטו צ'יליבי, נפל במלחמת השחרור.
עם סיום המלחמה שיקמנו את חיינו . וילדתי את רחל, בתנו הבכורה, קנינו דירה בתל-אביב בשדרות נורדאו 101. בשנת 1952 נולדה ורדה. גידלנו דור חדש לתפארת. רחל היא אדריכלית פנים, וורדה הייתה מורה בחטיבת ביניים 33 שנים, ופרשה לגמלאות. לוורדה יש שלוש בנות גדולות ומוצלחות: נועה, עדי ושיר. נועה עורכת-דין, עדי שלמדה תקשורת וניהול עוסקת במדיה ופרסום, ושיר חיילת בחיל המודיעין. ישראל נפטר בגיל 84 בינואר 1997. מאז אני חיה בהרגשה של בדידות, כאשר הזיכרונות המרים של השואה לא מרפים ממני. אני מתנחמת מהנחת שיש לי מהבנות, הנכדות, ומהחתן עופר שרגיל.
המסר שאני רוצה להעביר לדור ההמשך: שלא יעברו לעולם שואה כזו כמו שאני עברתי. ושיהיה שלום ושלווה בישראל. וכמה שנשאר לנו לחיות שנראה שהילדים מאושרים.
הביקור החוזר ברבנסברוק
לפני שש עשרה שנה,בשנת 1995, הייתי ברבנסברוק עם פרופ' יהודית אגסי, נכדתו של מרטין בובר. נסענו קבוצה של ניצולים ששהו במחנה. האירוע היה לציון חמישים שנה לשחרור. באירוע נחנכה אנדרטה לזכר הנספים במחנה. ביקרנו גם בוילה ונזה, במקום בו חתמו על "הפתרון הסופי" של היהודים. המקום מלא תמונות של הזוועות שהגרמנים עשו. היה קשה לי להיות שם ולראות את כל המראות הללו. הדריכו אותנו במקום גרמנים דוברי עברית.
קשרים עם חברים מהעבר
עד היום יש לי קשר עם בנות שניצלו איתי דייזי קלדרון ברזילי, שחיה בצ'ילה. בתה ג'ני עלתה לישראל וגם נכדתה ניקול. חברה מפריז בשם בלה לוי סטרומזה. משפחת קוניו מיוון ומשפחת מוסצ'ה שבארגנטינה.
ברכות לפרידה ליום הולדת 90
פרידיקה, אמא וסבתא אהובה ויקרה שלנו.
זה זמן רב שאנו מתכננים להעלות את סיפור חייך המיוחד והמרגש.
ואכן לקראת יום הולדתך ה-90 הממשמש ובא התחלנו סוף סוף במלאכה.
שנסנו מותניים, גייסנו את דודה ואת עדי ויחד
העלנו את סיפור חייך מלווה בתמונות מרגשות.
אשריך שהגעת עד הלום ואשרינו שזכינו באמא כזאת מיוחדת,
משכילה, צלולה, מעורה בכל הקורה אצל כולם וכן בחדשות בארץ ובעולם.
יודעת ליצור קשר מגנטי עם אנשים ואהודה על כולם.
תוך כדי הכנת התחקיר הצלחנו אף להבין באילו כוחות נפש ניחנת
ואיך עשית את הלא יאומן
והצלחת לעבור את הגיהינום של אושוויץ בשלום.
מסתבר שגם על הרשעים הללו הצלחת להתחבב.
ניצחת אותם בגדול ובשמחת החיים שלך
התחלת חיים חדשים עם ישראל הגיבור שלך
במדינת ישראל.
גדלת משפחה לתפארת
אנו אוהבים אותך וגאים בך.
מאחלים לך בריאות ורוב נחת יחד
עם כולנו עוד שנים רבות
מזל טוב מכולנו
רחל ורדה, עופר, נועה, עדי ושיר
זה זמן רב שאנו מתכננים להעלות את סיפור חייך המיוחד והמרגש.
ואכן לקראת יום הולדתך ה-90 הממשמש ובא התחלנו סוף סוף במלאכה.
שנסנו מותניים, גייסנו את דודה ואת עדי ויחד
העלנו את סיפור חייך מלווה בתמונות מרגשות.
אשריך שהגעת עד הלום ואשרינו שזכינו באמא כזאת מיוחדת,
משכילה, צלולה, מעורה בכל הקורה אצל כולם וכן בחדשות בארץ ובעולם.
יודעת ליצור קשר מגנטי עם אנשים ואהודה על כולם.
תוך כדי הכנת התחקיר הצלחנו אף להבין באילו כוחות נפש ניחנת
ואיך עשית את הלא יאומן
והצלחת לעבור את הגיהינום של אושוויץ בשלום.
מסתבר שגם על הרשעים הללו הצלחת להתחבב.
ניצחת אותם בגדול ובשמחת החיים שלך
התחלת חיים חדשים עם ישראל הגיבור שלך
במדינת ישראל.
גדלת משפחה לתפארת
אנו אוהבים אותך וגאים בך.
מאחלים לך בריאות ורוב נחת יחד
עם כולנו עוד שנים רבות
מזל טוב מכולנו
רחל ורדה, עופר, נועה, עדי ושיר
הירשם ל-
רשומות (Atom)